ע"פ 2921/13סמיון רייטבורג נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצועו של העונש שהושת על המבקש בגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.4.2013 בתפ"ח 19586-08-11 (סגן הנשיאה י' אלרון והשופטים ע' גרשון ו-א' אליקים ), עד למתן החלטה בערעור שהגיש על הכרעת הדין וגזר הדין.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

על פי כתב האישום, המבקש, שעבד כמעסה במלון המציע טיפולים שונים במסגרת ספא, ביצע במתלוננת מעשים מיניים, בעת ששהה עמה ביחידות בחדר טיפולים. על-פי הנטען בכתב האישום, תוך כדי טיפול במתלוננת המבקש ביצע בה סדרה של מעשים מיניים – עיסה את שדיה; נטל את ידה והניחה על איבר מינו תוך כדי שפשופו בידה; החדיר את איבר מינו לפיה; עיסה את ישבנה; החדיר את איבר מינו לאיבר מינה מספר פעמים עד שהגיע לפורקן מיני על בטנה של המתלוננת – הכול שלא בהסכמתה החופשית. בעקבות כך הואשם המבקש באינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); במעשה סדום, עבירה לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; ובמעשים מגונים, עבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין.

3.

במשפטו, כפר המבקש במרבית עובדותיו של כתב האישום. הוא הודה כי המתלוננת אכן הגיעה לספא ונכנסה עימו לחדר הטיפולים, אך טען כי המתלוננת הייתה זו שיזמה את מגע ידה באיבר מינו, והכחיש כי הכניס את איבר מינו לפיה או לאיבר מינה. המבקש הודה כי אכן הגיע לפורקן מיני בעקבות נגיעתה של המתלוננת באיבר מינו, אך לטענתו חווה "התקף" של סחרחורת, אשר מנע ממנו להתרחק או לעצור את המגע. עוד ציין המבקש כי לאחר מכן הוא השלים את העיסוי, במשך כ-8 דקות, שאל את המתלוננת אם "הכול בסדר" ויצא מהחדר. לדבריו הוא התעתד לדווח על האירוע למנהל הספא, אך המתלוננת הקדימה אותו.

4.

מנגד, המתלוננת שהעידה במשפט עמדה על גרסתה, כפי שתוארה בכתב האישום. לדבריה, היא "קפאה במקום" ולא גילתה התנגדות גופנית או מילולית למעשיו של המבקש, וזאת כיוון שחששה ממנו, והעריכה כי אם תשמור על שקט היא לא תיפגע באופן חמור יותר.

5.

בנוסף לעדים הקשורים לאירוע עצמו ולהתרחשויות הסמוכות לאחריו (של המתלוננת, בעלה, עובדי המלון, אנשי המשטרה שטיפלו באירוע והעובדת הסוציאלית בבית החולים אליו הובאה המתלוננת) הובאו מטעם התביעה גם מספר חוות דעת מומחים. שתי חוות דעת התייחסו לראיות ד.נ.א. שנלקחו מגופה של המתלוננת לאחר האירוע. חוות דעת של קצינת המעבדה הביולוגית ציינה כי ראיות אלה תואמות את פרופיל ה-ד.נ.א. של המבקש (אך לעומת זאת נמנעה מלשלול או לאשש קיומם של ממצאים התואמים את

פרופיל ה-ד.נ.א. של המבקש בפיה, באיבר מינה או בפי הטבעת של המתלוננת). חוות דעת נוספת ניתנה על ידי פרופסור עוזי מוטרו, אשר קבע כי גם לגבי דגימות ה-ד.נ.א. שנלקחו מפי הטבעת של המתלוננת ההסתברות שהן של המבקש גבוהה לאין שיעור מן ההסתברות שמקורן הוא אחר. כן הובאו עדויות של מומחים בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת, עדויות אשר תמכו בגרסתה כי המתלוננת עברה אירוע תקיפה מינית כמתואר, והתייחסו לכך שתגובת ה"קפיאה" אשר תוארה על ידה מתאימה לפרופיל הנפשי שלה, כמי שסבלה בעבר מתקיפה והתעללות.

6.

מטעם ההגנה הובאה עדותו של המבקש בלבד. כמו כן, טענה ההגנה – והצביעה על ראיות לכאורה לכך – שהמתלוננת השתתפה באירועים חברתיים שבהם צולמה מחייכת ורוקדת, כחודש לאחר האירוע. ההגנה ביקשה ללמוד מכך שהדברים אינם מתיישבים עם החוויה הטראומטית שתוארה על-ידי המתלוננת.

7.

בפסק דינו מיום 23.12.2012 בית המשפט קמא הרשיע פה אחד את המבקש בעבירות המיוחסות לו, לאחר שקבע כי אשמתו בעבירות שיוחסו לו הוכחה מעבר לכל ספק סביר. למרות שעמד על הקושי הכרוך בהכרעה במצב של "גרסה מול גרסה", קבע השופט גרשון כי: "אני מעדיף, ללא ספק וללא כל פקפוק, את גרסתה של המתלוננת ואני דוחה את גרסת הנאשם כגרסה לא מהימנה, לא הגיונית, לא סבירה ובלתי מתקבלת על הדעת בנסיבות העניין. אני מאמין למתלוננת ומקבל את עדותה כעדות אמינה ומהימנה" (פסקה 9(ב) להכרעת הדין). בהמשך הוא הוסיף וציין כי גרסה זו הייתה

"כנה, סדורה, מפורטת ומשכנעת ביותר" (פסקה 9(ו) להכרעת הדין), בעוד "גרסת הנאשם היא דמיונית, לא מתקבלת על הדעת לא הגיונית ולא מהימנה" (פסקה 9(י"א) להכרעת הדין). כמו כן, הצביע בית המשפט קמא על תימוכין נוספים לגרסתה של המתלוננת: מיידיות התלונה בתום המפגש בחדר הטיפולים בפני צוות הספא והמלון; מצבה הנפשי המעורער של המתלוננת בסמוך לאחר האירוע; והראיות המדעיות.

8.

בגזר הדין, שניתן ביום 10.4.2013, הוטל על המבקש עונש של 8 שנות מאסר,

6 מתוכן לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו, ושנתיים נוספות על תנאי למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא שלא יעבור בתקופה זו עבירת מין מסוג פשע. יצוין כי במקום אחר בגזר הדין יש התייחסות לעונש מאסר בפועל של 7 שנים, להבדיל מ-6 בלבד, אך בדיון שהתקיים בפני ציינה באת-כוח המשיבה כי זו הייתה טעות סופר. נוסף על כך, חויב המבקש בתשלום פיצוי למתלוננת בסך 100,000 שקל.

9.

בערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה משיג המבקש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. לצד הערעור הוגשה הבקשה שבפני לעיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור, כמו גם בקשה אחרת להוספת ראיות בערעור.

10.

בכל הנוגע לסיכויי הערעור טוען המבקש כי אשמתו לא הוכחה בדרגה הנדרשת של מעבר לכל ספק סביר. לשיטתו, גרסתה של המתלוננת אינה סבירה, בשים לב לתנאים השוררים בחדר הטיפולים, ובהם הסמיכות לחדרי טיפולים אחרים וכן גובהה של המיטה שעל גביה אמור לשכב האדם המקבל את הטיפול. כמו כן התייחס בא-כוח המבקש לרקע של המתלוננת המחייב לשיטתו נקיטת משנה זהירות בעת אימוץ גרסתה. בא-כוח המבקש הוסיף והדגיש כי הכלל לפיו אין ערכאת ערעור מתערבת בממצאים עובדתיים אינו מוחלט, ואף התייחס לכך שהגיש בקשה להוספת ראיות חדשות שתוכלנה לחזק באופן משמעותי את גרסת המבקש. עוד טען בא-כוח המבקש כי העובדה שהמבקש החל כבר בריצוי מאסרו איננה יכולה להיות שיקול מכריע לדחיית בקשתו, תוך שהוא מפנה לפסיקתו של בית משפט זה בע"פ 4703/12 מקסימנקו נ' מדינת ישראל (21.6.2012).

11.

בא-כוח המבקש הוסיף וטען כי במקרים של הרשעה התלויה על בלימה, המבוססת כולה על "מילה כנגד מילה" נעתר בית משפט זה בעבר לעיכוב ביצוע, גם כאשר העונש שהושת בבית המשפט קמא כלל כמה שנות מאסר בפועל, בהפנותו לכמה דוגמאות שבהן הוטלו עונשי מאסר בפועל ארוכים משלו – ע"פ 5529/12 אוהב ציון נ' מדינת ישראל (2.1.2013); ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (18.5.2012); וע"פ 5382/11 פלוני נ' מדינת ישראל (22.8.2011).

12.

מעבר לכך, ציין בא-כוח המבקש כי מרשו נעדר עבר פלילי ומטפל בהורים מבוגרים, ואף הוכיח בהתנהגותו בתקופת המשפט כי הוא מקיים את התנאים שהושתו עליו בתקופת שחרורו.

13.

באת-כוח המשיבה התנגדה בנחרצות לבקשה. לטענתה, נסיבות המקרה אינן תואמות את התנאים שנקבעו בפסיקה לעיכוב ביצועו של גזר דין. על המבקש הושת עונש מאסר ארוך, הוא כבר החל לרצות את עונשו, וסיכויי ערעורו נמוכים בהתחשב בכך שהוא מבוסס בעיקרו על טענות עובדתיות ועל תקיפת מהימנותה של המתלוננת, אשר בית המשפט קמא נמצא במצב הטוב ביותר להעריכה.

14.

לאחר עיון בבקשה על נימוקיה, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי נסיבות המקרה דנן אינן מצדיקות את עיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט קמא.

15.

לא שוכנעתי כי מתקיימים במקרה זה שיקולים התומכים בעיכוב הביצוע המבוקש בעוצמה הנדרשת לשם חריגה מהכלל לפיו יש להתחיל בריצוי מיידי של העונש. אכן, ערעורו של המבקש מופנה בעיקרו כנגד הכרעת הדין. אולם, כנגד שיקול זה ניצבים שיקולים כבדי משקל המטים את הכף – בהצטברותם זה לזה – ובהם: אורכה של תקופת המאסר ואופיין הראייתי של הטענות בערעור (וזאת בשים לב לכלל הנוגע להיקף המצומצם של התערבות בממצאים עובדתיים). לכך יש להוסיף כי הערכת מסוכנותו של המבקש, בהתאם לאמור בגזר דינו של בית המשפט קמא, הועמדה על דרגה בינונית. בנסיבות העניין, גם אם כל אחד משיקולים שנסקרו לעיל אינו מכריע את הכף בעומדו לבדו, צירופם המצטבר מטה את הכף באופן חד-משמעי לדחיית הבקשה לעיכוב ביצועו של גזר הדין.

16.

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית.