פרטי ההליך
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 2949/06
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ד' חשין
המערערים:
1. פלוני
2. פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר-שבע, מיום 13.3.06,
בתיק פ' 521/05, שניתן על ידי כבוד השופטת ר' ברקאי
תאריך הישיבה:
כ"ו בסיוון תשס"ו
(22.6.2006)
בשם המערערים:
עו"ד אלון ג'וליאן
בשם המשיבה:
בשם שירות המבחן לנוער:
עו"ד דפנה ברלינר
גב' שלומית מרדר
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
המערערים הם קטינים, בני דודים, ולומדים בבית ספר תיכון בישוב לקיה. נ' א' הוא יליד חודש יולי 1988, וז' א' נולד בחודש דצמבר 1989.
בחודש פברואר 2005, במסדרון בית הספר, דחף נ' א' קטין אחר (להלן: "המתלונן"), וזה ביקש ממנו להניחו לנפשו. לאחר מספר דקות שבו המערערים כשבידו של נ' א' מברג ובידי ז' א' סכין מתקפלת, והם אחזו במתלונן ודקרו אותו. חבריו של המתלונן ניסו להרחיק את המערערים מעליו, אולם אלה הוסיפו לדקור אותו עד שנמלטו מהמקום. בבית חולים אליו הובהל המתלונן, אובחנו אצלו דקירות בגב, בכף ידו, בכתפו ובזרוע שמאל.
המערערים הודו בעובדות שיוחסו להם, ובחודש תשרי תשס"ו (אוקטובר 2005) קבע בית המשפט כי הם ביצעו עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין, עבירות לפי סעיפים 333 בשילוב 335, וכן 186(א) לחוק העונשין.
לאחר שלבית המשפט הוגשו תסקירים שנערכו בידי שירות המבחן ונשמעו טיעוני הצדדים לעונש, הוחלט להרשיע את המערערים, ולכל אחד מהם נגזרו 12 חודשי מאסר, 6 חודשים מאסר על-תנאי, והם חויבו לפצות את המתלונן בסכום כולל של 6,000 ש"ח.
הערעור מופנה כנגד העונש.
בא-כוח המערערים היפנה אותנו לגילם הצעיר של שולחיו, וכן להמלצותיו של שירות המבחן בתסקירים עדכניים שהונחו בפנינו. מאלה עולה, כי המערערים הפנימו את חומרת מעשיהם, והביעו חרטה כנה. ברם, באלה לא די כדי לבער את נגע האלימות שפשה בחברה הישראלית, וגם בקרב בני הנוער. בתדירות גוברת והולכת אנו נתקלים בסכסוכים של מה בכך המתפתחים למרחץ דמים, שאת מחירם שילמו רבים בחייהם, ואחרים נותרו פגועים בגופם ובנפשם. התרענו בעבר וחזרנו והתרענו, כי מי שחוטא בעבירות מסוג זה, עלול שלם על כך בענישה מחמירה, ולא מצאנו עילה לנהוג בעניינם של המערערים בדרך שונה. התקיפה החמורה בה נטלו חלק, הפגיעה הקשה בקורבן, והצורך להרתיע את הרבים, חייבו את גזירתו של מאסר ממש. משכך עשה בית המשפט המחוזי, שהסתפק בגזירתו של עונש מתון ביותר, לא נמצאה לנו עילה להתערב בגזר הדין, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.
ש ו פ ט
השופט א' רובינשטיין:
לצערי איני רואה מנוס מהצטרפות לעמדתו של חברי השופט לוי. לצערי – שכן מדובר בקטינים ללא עבר פלילי, ששירות המבחן לנוער המליץ שלא לשלחם למאסר בפועל, בין השאר בשל החשש כי מאסר כזה יחשפם לחברה עבריינית על המשתמע. נאלץ אני לציין, כי משהפכה האלימות, בסכין במקרה זה גם במברג, למכת מדינה, אין מנוס ממתן משקל רב להרתעה הנדרשת. אילולא כן הייתי מצרף קולי למשאלת השיקום הראויה שבתסקירים, ולעמל שמשקיע במערערים שירות המבחן לנוער. אני מניח שפסקי דין מסוג זה, ואין הוא יחיד, גורמים תסכול לשירות המבחן לנוער. צר לי על כך. ברשימתו "התסקיר וקצין המבחן למבוגרים" כתב השופט (כתארו אז) ברק: "קצין המבחן הוא דמות מיוחדת במינה – sui generis . היא באה להציג בפני בית המשפט זוית ראיה מיוחדת במינה, הקשורה לאינדיבידואליזציה של העונש . . . זוית הראיה של השופט היא הכוללת, תוצאה של מקבילית כוחות, שבה קצין המבחן הוא רק אחד הכוחות הפועלים. על כן עשוי השופט להחליט שלא לאמץ את המלצת קצין המבחן. קצין המבחן חייב לקבל זאת כנתון, אך אסור לו, כתוצאה מכך, לשנות את המלצתו ולהתאימה למה שהוא צופה כי השופט יפסוק" ( חברה ורווחה ג' 162 (1980); א' ברק, מבחר כתבים (ח"ה כהן ו-י' זמיר, עורכים), א' 653, 665). הדברים נאמרו לגבי שירות המבחן למבוגרים, ויפה כוחם כמובן גם לגבי שירות המבחן לנוער. אכן מצויים אנו, לדאבון הלב, בעידן בו הקול הדומיננטי, כמגמה שיפוטית, בעבירות מעין אלה בהן עסקינן, מה שקרוי פעמים "תת תרבות הסכין", נאלץ להיות הקול המחמיר, כדי להגן על החברה וכדי להרתיע את העבריינים. שיקולי שיקום אינם נשכחים ויש וגם יהיו מקרים שבהם תהא ידם על העליונה. אך אין לכחד, כפי שכבר נזדמן לי לומר בתיקים אחרים, כי גם מי שגישתו הבסיסית, בהתאם לתפיסת המחוקק בחקקו את חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971, היא של שילוב שיקום וטיפול בענישה – מוצא עצמו אנוס, על פי התקופה והמצב בישראל, להחמיר בענישה. אין בכך כדי לרפות את ידי שירות המבחן לנוער בדרכו המקצועית, אף שעליו להיות מודע לרוחות התקופה ולצרכיה. בסופו של יום יוכרע כל תיק באיזון שבין הנסיבות האינדיבידואליות למדיניות השיפוטית הרלבנטית. במקרה דנן, כאמור, חוששני כי אין מנוס מן ההכרעה שהכריע חברי. ועוד, דומני כי להכרעות השיפוטיות בתיקים מעין אלה ראוי שייצא קול ברבים, שהרי מטרתן הרתעת הרבים, וכי יובאו לידיעת מנהלי בתי ספר בארץ וגורמים אחרים הבאים במגע עם בני נוער שבסיכון עבירה.
ש ו פ ט
השופט ד' חשין :
אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט א' א' לוי, ומצטרף לדברי חברי השופט א' רובינשטיין.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.
המערערים יתייצבו לשאת בעונש ביום כ"ז בתמוז תשס"ו (23.7.2006), עד לשעה 11:00, בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.
ניתן היום, ז' בתמוז תשס"ו
(3.7.2006).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ש
ו פ ט