ע"פ 2972/00 הני עזרא נ. מדינת ישראל

השופט א' מצא:

המשיבים בע"פ 3248/00, מרחי ביבצייב והאני עזרא, הורשעו על-ידי בית המשפט המחוזי, לאחר שמיעת ראיות, בחטיפה לשם סחיטה, בסחיטה בכוח ובאיומים, בהחזקה ובשימוש בסמים מסוכנים ובהדחה בחקירה. בית המשפט המחוזי גזר על כל אחד מן המשיבים חמש שנות מאסר, שלוש שנים וחצי מתוכן מאסר בפועל ויתרת התקופה מאסר על-תנאי. לפנינו ערעור המדינה על קולתו של עונש המאסר הממשי. בע"פ 2972/00 מערער האני עזרא על חומרת עונשו.

ראשית מעשה שהיה כך הייתה, שאור ליום שבת, לאחר חצות הלילה, נפרד המתלונן (חייל בחופשה, כבן 20) מחבריו וצעד בגפו, ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב, לעבר המקום בו החנה את המכונית של הוריו, במטרה ליטול את המכונית ולשוב לביתו. לפתע הותקף על-ידי שני המשיבים, שהלמו בראשו והיכוהו בפניו, גררו אותו לסימטה, הורו לו לרוקן את כיסיו ואיימו להרגו. המתלונן, שנתקף פחד וחרדה מפניהם, מסר להם את כספו (50 ש"ח), ובנוסף נטלו הם ממנו כרטיס בנקט ואת מפתחות רכבו. עד מהרה הוליכוהו, כשהם נצמדים אליו משני צדדיו, לעבר מכשיר כספומט, ולאחר שאילצו את המתלונן לגלות להם את הקוד הסודי להפעלת כרטיס הבנקט שלו, משכו מחשבונו סך 500 ש"ח. אחר כך פנו למכשיר כספומט אחר, ממנו משכו בעזרת הכרטיס סכום נוסף של 50 ש"ח. המשיבים הוליכו את המתלונן עד למכוניתו ונכנסו עימו למכונית. על-פי דרישתם התקשר המתלונן עם הוריו והודיע כי "הכיר בחורה ויחזור לביתו רק למחרת בשעות הצהרים". הם הורו לו להסיעם לכיוון יהוד, שם (כדבריהם) בדעתם להזמין פרוצה ולהשתמש בסמים. המתלונן החל לנהוג לעבר היעד שהכתיבו לו, אך במהלך הנסיעה הורו לו המשיבים לפנות ולנסוע לכיוון אילת. המתלונן, שהיה שרוי בחרדה קשה מפני המשיבים, ציית גם להוראה זו. במהלך הנסיעה לא חדלו המשיבים מלהשמיע למתלונן איזה מעשים נוראים יש בדעתם לעולל לו. בהגיעו לבאר-שבע, ובניסיון להיחלץ מידי המשיבים, הסיט המתלונן את הגה המכונית במטרה לביים תאונת-דרכים. המשיב עזרא, שהבחין בכוונת המתלונן, משך בחזרה את ההגה, הורה למתלונן לפנות לרחוב צדדי ולעצור; ומשציית המתלונן להוראות, הפליא בו עזרא את מכותיו. המתלונן אולץ לעבור למושב שליד מושב הנהג, ועזרא תפס את מקומו ליד ההגה. במהלך הנסיעה לעבר אילת לא חדלו המשיבים מאיומיהם על המתלונן. בין היתר דרשו לדעת אם אימו תשלם להם חצי מיליון שקל תמורת שחרורו בשלום, שאם לא כן יכולים הם להרגו ולהשליך את גופתו במדבר. החרדה בה נתקף המתלונן הייתה כה קשה, שגם כאשר עוכבה המכונית על-ידי שוטר תנועה, לא העז לומר לשוטר כי המשיבים חטפו אותו ולבקש את עזרתו. כך גם באילת, בשעות הבוקר. הגם שהמשיבים אילצו אותו להילוות אליהם למקומות ציבוריים שונים (הטיילת, הקניון ואכסניה בה שכרו חדר), לא פצה המתלונן את פיו ולא ביקש עזרה. בהיותו בחברתם נטלו סמים ואף ניסו לשדלו להשתתף עימם בכך. לבסוף, בצוהרי יום שבת שחררו המשיבים את המתלונן לדרכו, לאחר שהזהירוהו לבל יעז להתלונן עליהם. לאחר שחרורו משכו המשיבים מחשבונו, בעזרת כרטיס הבנקט שלו שנותר ברשותם, עוד 600 ש"ח. המתלונן לא פנה למשטרת אילת, ואף לא התקשר עם איש, אלא נהג ישירות לביתו, שם מיהר להסתגר ושח להוריו את אשר עבר עליו. המתלונן נזקק לטיפול רפואי. כן הופנה לבדיקה ולטיפול במרפאה לבריאות הנפש. הפסיכיאטר איבחן מצב "דיסוציאטיווי אקוטי", המתבטא בחוסר זיכרון ביחס לחלקים מן ההתרחשות הטראומטית. המתלונן טופל במשך כשמונה שבועות, שבמהלכם חזר לשירות ביחידתו. החלמתו הייתה מהירה ובסיומה נקבע, כי בהשפעת החוויה הקשה שעברה עליו הריהו סובל מתגובה פסיכוטית חריפה, ללא שיירים של הפרעות בשיפוט.

בקבעו את עונשיהם של המשיבים עמד השופט המלומד על חומרתם הרבה של המעשים. עם זאת ייחס משקל רב לגילם הצעיר של המשיבים, לעובדה שלמשיב ביבצייב אין כל הרשעות קודמות ולכך שגם עברו הפלילי של המשיב עזרא אינו מכביד. בהתחשב באלה החליט להסתפק בהטלת עונשים, שיאפשרו למשיבים להוכיח - לאחר תקופת מאסר שתשמש להם גם לשם חשבון נפש עצמי - כי בידם לשוב ולהפוך לאזרחים מתוקנים. בערעורה טוענת המאשימה, כי עונש מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים וחצי אינו עונש הולם למעשי המשיבים. בקביעת עונש זה, נטען בערעור, לא ייחס בית המשפט משקל ראוי לנסיבות ביצוע העבירות; היינו, כי אדם צעיר שהילך לתומו במרכז העיר נחטף על-ידי המשיבים, תוך שימוש באלימות ובהטלת אימה, שועבד על-ידם לרצונותיהם למשך שעות רבות, וסבל עקב כך מחווייה קשה ביותר ומתגובה פסיכוטית שחייבה התערבות טיפולית. סניגורי המשיבים הגנו על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי מטעמיו. כן טענו, כי העונש שנגזר למשיבים אינו חורג לקולא מנורמת הענישה המקובלת למעשים כאלה; ובנוסף, כי אין להסיק מחומרת המעשים על רוע מידותיהם של המשיבים, שכן בזמן ביצוע המעשים היו הם נתונים להשפעת כדורי אקסטזי שנטלו זמן קצר לפני שפגשו במתלונן.

ערעור המדינה בדין יסודו. העבירות שביצעו המשיבים חמורות מאוד במהותן ובנסיבות ביצוען. ההשתלטות על המתלונן, כשהלה מהלך לתומו ברחוב, תקיפתו האלימה, האיומים עליו ושיעבודו לרצונותיהם למשך שעות רבות, מהווים תופעה עבריינית חדשה, קשה ובלתי-נסבלת. השתלשלות האירועים מעידה על המתלונן כי הוא אדם חלש ופגיע. אלא שהחוק, הקוצב עונשים חמורים בגין עבירות חטיפה וסחיטה, נועד להגן על אנשים חלשים ופגיעים כדוגמת המתלונן. בצדק נאמר בנימוקי הערעור של המדינה, כי הברוטאליות, רוע הלב והאטימות שאיפיינו את התנהגות המשיבים בפרשתנו, מהווים ביטוי לגל האלימות הגואה בחברה הישראלית, שבה עלול אדם, בעודו מהלך לתומו במרכז העיר, להיקלע באחת לסכנה חמורה בשל גחמתם של בריונים שבחרו בו כקורבן למעשי סחיטה, התעללות והשפלה. תופעה חמורה זו מחייבת הטלת עונשים שיהיה בהם הן מסר הרתעתי והן מתן ביטוי לסלידה מן המעשים והוקעתם. תקופת המאסר שנגזרה על המשיבים על-ידי בית המשפט המחוזי אינה מגשימה מטרות אלו. אכן נכון הדבר, כי בכמה מקרים בעבר, עליהם הסתמכו הסניגורים בטיעוניהם, נגזרו על נאשמים שהורשעו בעבירת חטיפה עונשים קלים ביחס. אך אין לקבל, כי ההקלה בעונשיהם של עבריינים אלה שיקפה את נורמת הענישה המקובלת (השוו, למשל, ע"פ 1819/91 מדינת ישראל נ' עבידייה - פורסם בתקדין) או שהיא משקפת את נורמת הענישה הראויה. אלמלא נהגנו על-פי העיקרון, שאין ממצים עם נאשם את הדין בערעור, היה מקום כי נחמיר בעונשי המשיבים יותר ממה שנעשה.

ערעור המדינה (ע"פ 3248/00) מתקבל ועונש המאסר בפועל, שהוטל על כל אחד משני המשיבים מוחמר בזה לשבע שנות מאסר, בניכוי תקופת המעצר. עונשי המאסר על-תנאי שנגזרו על המשיבים בבית המשפט המחוזי נותרים בעינם. כפועל יוצא מן האמור הננו דוחים את הערעור בע"פ 2972/00, שהוגש על-ידי המשיב האני עזרא נגד חומרת עונשו.

ש ו פ ט

השופטת ד' ביניש :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' ריבלין :

אני מסיכם.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.