ע"פ 3046/10 נתן סימנדוייב נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בעבירות של חבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333, 334 ו-335(א)(1) +(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977(להלן: חוק העונשין ), וזוכה מביצוע בצוותא של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין שלא כדין וקשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיפים 329(א)(1) + 29, 186 ו-499 לחוק העונשין. כתב האישום הוגש בתחילה נגד אדם נוסף, הוא הנאשם 1, אך במהלך פרשת התביעה הגיע הנאשם 1 להסדר טיעון עם התביעה, שבגדרו הוא הורשע בעבירת פציעה לפי 334 לחוק העונשין ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ומאסר על תנאי.

1.

לפי העובדות שעל בסיסן הורשע המבקש, ביום 13.7.07 בסמוך לחצות הלילה התפתחה בטיילת בנהריה קטטה בין מעוז רחמנוב, יליד 1994, בנו של הנאשם 1 (להלן: מעוז ), לבין דניס נסטסקין, יליד 1989 (להלן: דניס ) ומקסים סבנקו, יליד 1986 (להלן: מקסים ). בעקבות כך, עזב מעוז את הטיילת וקרא לעבר מקסים "חכה חכה, אני אראה לך מה זה". מעוז צלצל לאביו, הנאשם 1, וסיפר לו על אודות אשר ארע, ובתגובה נסע הנאשם 1 בצוותא עם חברו, הוא המבקש, מעכו לנהריה. השניים אספו בדרך את מעוז ואת חברו אביב מלכה, יליד 1993 (להלן: אביב ) והארבעה נסעו לטיילת. בהגיעם לשם, הצביע מעוז על מקסים, כעל מי שתקף אותו. או אז תפס הנאשם 1 את מקסים בחולצתו, אשר נקרעה, ובצוותא עם המבקש, הכו אותו השניים במכות אגרוף ובבעיטות בכל חלקי גופו, כאשר מקסים שוכב על האדמה ומנסה להתגונן. בנקודה זו, ניסה אליאס סקר, יליד 1987 (להלן: אליאס ) להפריד בין הניצים ולמשוך את המבקש כדי שיפסיק להכות את מקסים. בתגובה, דקר המבקש את אליאס בבטנו ואת מקסים בבטנו ובפניו. לאחר מכן, פנה הנאשם 1 ושאל את מעוז אם עליו להמשיך ולהכותו, והארבעה עזבו את המקום. כתוצאה מן האירוע, הובהלו אליאס ומקסים לבית החולים בנהריה. אליאס אושפז בגין פצע דקירה בבטנו השמאלית, והוא עבר ניתוח לפרוטמיה ואקספלורציה של פצע הקיבה, בעוד מקסים אושפז בשל פצע דקירה בשפה התחתונה, שפשופים בצוואר ובית החזה ושריטה עמוקה בבטן התחתונה. בעקבות הרשעתו, נגזרו על המבקש עונשים של 30 חודשי מאסר בפועל ועוד 18 על תנאי, קנס בסך 2500 ₪ ותשלום פיצוי כספי לאליאס ומקסים בסכום כולל של 28,000 ₪. המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית משפט זה, ובמסגרת ערעורו הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היא הבקשה שלפניי.

2.

בבקשתו טוען המבקש כי הסיכויים שערעורו יתקבל הינם גבוהים, באשר הוא מעלה בו טענות המפרטות שורה ארוכה של סתירות ופרכות שניתן, להשקפתו, לעמוד עליהן כעניין של "שכל ישר". לצד זה טוען המבקש כי נסיבותיו האישיות, חלוף הזמן ועברו הנקי מורים כי לא היה מקום לשלוח אותו למאסר בפועל. לדבריו, דחיית הבקשה תביא לפגיעה בזכותו החוקתית לערער על פסק הדין, והיא עלולה לגרום לו פגיעה קשה ובלתי ניתנת לתיקון אם יתקבל הערעור בסופו של דבר. לבסוף, טוען המבקש כי במהלך 3 השנים שבהן מתנהל משפטו, הוא הקפיד להתייצב לכל הדיונים וניהל את משפטו ללא דחיות וללא עיכובים, ובנסיבות אלה, אין כל אינטרס ציבורי באכיפה מיידית של המאסר.

3.

המדינה טוענת בתגובה כי הכרעת דין בעניינו של המבקש מבוססת על ממצאים עובדתיים ולא על שאלות משפטיות, ומשכך סיכויי הערעור אינם גבוהים. בהתייחס לגובה העונש, טוענת המדינה כי בית המשפט המחוזי נתן דעתו בפירוט לטענותיו השונות של המבקש וניתח אותן לעומקן, ומשכך הסיכוי שהעונש יופחת הינו נמוך.

4.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת הודעת הערעור המפורטת שהגיש המבקש, ושקלתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, מצאתי כי אין מנוס מדחיית הבקשה. הכלל הוא כי גזר דין יבוצע עם הינתנו, אלא אם מתקיימים תנאים חריגים המצדיקים את עיכובו. אמות המידה שאותן יבחן בית המשפט לשם הכרעה בבקשה כוללים, בין היתר, את חומרת העבירה שעל הפרק ונסיבות ביצועה; משך תקופת המאסר שנגזרה על המבקש; סיכויי הערעור; עברו הפלילי של המבקש; התנהגות המבקש במהלך המשפט וכן נסיבותיו האישיות (ראו ע"א 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 282-277 (2000); ע"פ 3056/10 עבדאללה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.5.10)). כפי שהודה גם המבקש עצמו, ערעורו על הכרעת הדין נסב בעיקר על טענות עובדתיות וממצאי מהימנות. הלכה היא כי בית המשפט שלערעור לא יתערב באלה אלא במקרים יוצאי דופן שבהם לא עומדים ממצאיה של הערכאה הדיונית במבחן ההיגיון (ראו ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.07)). לאחר שעמדתי על טענות המבקש בהודעת הערעור, נראה לכאורה – מבלי לקבוע מסמרות בדבר – כי ערעורו אינו מצדיק חריגה מן הכלל האמור. בצד זה, גזר דינו של המבקש, שבו הושת עליו עונש מאסר בפועל של 30 חודשים, הינו ארוך דיו באופן שאי עיכובו אינו צפוי לייתר את הערעור על העונש. בחינת הטענות שהעלה המבקש בערעור על גזר הדין אינה מעלה אף היא – על פניה – סיכוי ממשי לקבלת טענתו כי יש להימנע מהשתת עונש מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח, באשר בית המשפט קמא נתן דעתו למכלול השיקולים השונים ושקללם בקביעת העונש. חומרת העבירה, האלימות שהתגלמה בה - תוך שימוש בכלי חד - ועוצמת הפגיעה באליאס ובמקסים תומכות אף הן בתוצאה האמורה. נכון הוא כי המבקש נעדר עבר פלילי, וגם להיותו משוחרר ממעצר בתקופת המשפט ועמידתו בתנאי השחרור, יש משקל בענייננו. ואולם השיקול הראשון נשקל כבר בקביעת גובה העונש, והשיקול השני הוא אך אחד מבין השיקולים הנשקלים בעת קביעת רמת הענישה, לצד שיקולים נוספים כגון גמול והרתעה. גם אם אניח – לטובת המבקש – כי בית המשפט יראה להקל במידת מה בעונשו, אין חשש כי המבקש ירצה את כל עונשו או חלק ניכר ממנו בטרם יידון הערעור שהגיש לבית משפט זה.

מכל האמור, מסקנתי היא כי אין מנוס מדחיית הבקשה. לבקשת המבקש ונוכח הסכמת המדינה, יתייצב המבקש לריצוי עונשו ביום 13.6.10 בשעה 10:00 בבוקר במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה.

הדיון בערעור יישמע במהלך שנת 2010.