ע"פ 2957/10 שחדה אלאטרש נ. מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן:

1.

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' צלקובניק ) בשורה של עבירות, הכוללות נשיאת נשק, נשיאת תחמושת, חבלה בכוונה מחמירה, חבלה במזיד ברכב הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והעלבת עובד ציבור, לפי סעיפים 144(ב), 329 (א)(2), 413ה, 275 ו-288 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. כפי שנקבע בהכרעת הדין, במהלך חודש ספטמבר 2006, בסביבות השעה 08:30 בבוקר, יצא המבקש מרכב שבו ישב כשבידו אקדח, כיוון את האקדח לעבר אחמד אלאטרש ווהיב אלאטרש (להלן: המתלוננים ; בנפרד, להלן: אחמד ו והיב ), שישבו ברכב שנסע למול המבקש, וירה לעברם 6-4 קליעים ממרחק של מספר מטרים בלבד. אחד הקליעים פגע ברכב מאחורי מקום מושבו של אחמד. בהמשך אותו יום, סמוך לשעה 12:30 הבחין המבקש, ששהה בצוותא עם אדם נוסף ליד ביתו בשבט אלאטרש, בשני שוטרים שנסעו באזור בחפשם אותו. המבקש והאדם הנוסף החלו לרוץ במהירות בניסיון להימלט מן השוטרים, והשוטרים דלקו אחריהם, עד אשר הצליחו להתקרב אל המבקש, להשיגו ולעצור אותו. במעמד המעצר, קילל המבקש את השוטרים ועלב בהם. בעקבות הרשעתו, נגזרו על המבקש 5.5 שנות מאסר בפועל ועוד שנתיים על תנאי, וכן פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 3 שנים מתום מאסרו.

2.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית משפט זה. בד בבד עם הגשת הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין, היא הבקשה שלפניי. בגדרי הבקשה נטען כי סיכויי הערעור הינם גבוהים, באשר, לדברי המבקש, הרשעתו איננה מבוססת ואינה נתמכת על-ידי התשתית הראייתית שהציגה התביעה. לדבריו, הגם שהערעור סב בעיקר על ממצאי עובדה שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, הרי שלדידו, כולל הערעור שאלות משפטיות, באשר בית המשפט הסיק מסקנות מוטעות מעובדות שאין לגביהן מחלוקת. עיקר טענותיו של המבקש מופנות לעניין בדיקת הפרופרינט ובדיקת סימני הירי שנערכו לו לאחר מעצרו. בנוגע לבדיקת הפרופרינט, שהינה בדיקה של כפות ידיו של נאשם באמצעות ריסוסן בתרסיס פרופרינט, המבקשת לבחון האם הוא אחז גוף מתכת בידיו וכן את צורתו של גוף המתכת, טוען המבקש כי בהערכת זיהויו כמבצע העבירה, היה מקום ליתן משקל של ממש לעובדה שהבדיקה שנערכה לו בחלוף 5 שעות מביצוע המעשים לא העלתה דבר. בעניין זה, מפנה המבקש לניסוי שנערך על-ידי מומחה מטעמו, שהראה כי גם בחלוף 5 שעות מן הירי משאיר האקדח סימנים על ידיו של היורה, עניין הסותר, לטענתו, את דבריו של המומחה מטעם המדינה שלפיהם רק במקרים נדירים נמצאים סימנים לאחר פרק זמן זה. אשר לבדיקת שרידי הירי, מצביע המבקש על כך שתוצאות בדיקה זו לא הוצגו על-ידי המדינה ללא כל הסבר, כפי שציין גם בית המשפט המחוזי. בצד האמור טוען המבקש כי לא היה מקום להרשיעו בהתבסס על עדותו היחידה של מוחמד שנעדרה כל תמיכה. לעניין זה, מצביע המבקש על דבריו של והיב כי צבע שערו של היורה היה שחור, שלא כמו שערו שלו; על חוסר העקביות בעדותו של והיב בנוגע לזיהויו את היורה ולדבריו כי אפשר שלא היה זה המבקש שירה. לטענת המבקש, לא היתה כל סיבה לאמץ דווקא את גרסתו של מוחמד כי זיהה אותו כמי שירה, זאת, בין היתר, נוכח הסכסוך בין משפחתו של מוחמד למשפחתו שלו. המבקש חותם טענותיו בטענה כי היה מקום לתת את הדעת לדברי העד אבראהים שהעיד כי המתלוננים אמרו לו שהמבקש כלל אינו מוכר להם.

בצד טענותיו בדבר סיכויי הערעור, מוסיף המבקש וטוען כי העונש שהושת עליו חורג לחומרה בצורה ניכרת מרמת הענישה המקובלת. עוד הוא מציין כי הוא נעדר עבר פלילי משמעותי וכי היה משוחרר למשך 4 שנים עד למתן גזר הדין, ומכאן שאין חשש כי יתחמק מהתייצבות להמשך ההליכים ולריצוי העונש, אם יידחה הערעור.

3.

בתגובה לטענות אלה, טוענת המדינה כי הערעור מכוון כולו כלפי ממצאי מהימנות וממצאים עובדתיים של בית המשפט קמא, ובאין שאלה משפטית סיכויו להתקבל קלושים. לטענתה, המבקש זוהה על-ידי אחמד, המכיר אותו מזה שנים, באופן מיידי ובצורה החלטית, ובית המשפט שהביע אמון בעדותו של אחמד, נתן דעתו לכך שמדובר בעדות יחידה.

עוד מציינת המדינה את דברי בית המשפט כי התנאים בזירה לרבות הראות הטובה, אור הבוקר והמרחק בין הצדדים, אפשר לאחמד לזהות את המבקש בבירור. אשר לוהיב, טוענת המדינה כי אי זיהויו את המבקש נבע מכך שלא הכירו, וכן מתנאי הלחץ ששררו בזירה כשמבקש ירה לעבר הרכב שבו נסעו המתלוננים. עוד מציינת המדינה כי כקביעת בית המשפט, העובדה שהמבקש ניסה להימלט מהשוטרים גם היא מהווה נסיבה מפלילה הקושרת אותו לאירועים ותומכת בהרשעתו. בעניין זה ראה בית המשפט ליתן אמון בעדויות השוטרים שרדפו אחריו ולהעדיפן על פני עדות המבקש. אשר להיעדרם של סימני הירי, טוענת המדינה כי בהתאם לחוות הדעת שהובאה על-ידה, אין לדבר משמעות ראייתית נוכח חלוף השעות והעובדה שהופעתם או היעדרם של סימנים מעין אלה קשורה בסוג האקדח ובנסיבות הספציפיות של אירוע הירי, שטיבן אינו ברור במקרה דנן.

4.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת הודעת הערעור ועיינתי בחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט קמא, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות. הנחת היסוד הינה שנאשם שנגזר עליו מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו באופן מיידי. עיכוב ביצוע של עונש מאסר בפועל הינו, איפוא, החריג, ולשם התקיימותו נדרש שתתקיימנה נסיבות המצדיקות זאת, ושמשקלן היחסי של נסיבות אלה יגבר על משקלו של האינטרס הציבורי בדבר ביצוע הענישה לאלתר (ראו ע"פ 3056/10 עבדאללה נ' מדינת ישראל , סעיף 3 (לא פורסם, 4.5.10);

ע"פ 3046/10 סימנדויב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.10)). לשם הכרעה בבקשה, יציב בין המשפט בין שיקוליו, בין היתר, את חומרת העבירה שבה הורשע המבקש ונסיבות ביצועה; אורכה של תקופת המאסר שנקבעה; טיב הערעור וסיכוייו להתקבל; עברו הפלילי של המבקש; התנהגות המבקש במהלך המשפט; וכן את נסיבותיו האישיות של המבקש (ראו ע"א 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 282-277 (2000)). בית המשפט יערוך איזון בין השיקולים השונים שנסקרו ותוצאות של איזון זה תוביל להחלטה אם יש להיעתר לעיכוב ביצוע, אם לאו.

5.

נפתח בשאלת טיבו של הערעור וסיכוייו, העומדת ביסוד הבקשה שלפניי. מבלי לקבוע מסמרות בשאלה זו, העומדת לפתחו של בית משפט זה, לא מצאתי כי סיכוייו של הערעור להתקבל הינם גבוהים. אכן, הערעור מופנה בעיקר לממצאים העובדתיים ולממצאי המהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא. הלכה היא כי בית המשפט שלערעור לא יתערב באלה אלא במקרים יוצאי דופן שבהם לא עומדים ממצאיה של הערכאה הדיונית במבחן ההיגיון (ראו ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(1) 1(2004); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.07) (להלן: עניין פלוני )). לאחר שעמדתי על טענות המבקש בהודעת הערעור, נראה לכאורה כי ערעורו אינו מצדיק חריגה מן הכלל האמור.

בית המשפט השתית את הרשעת המבקש על עדותו של מוחמד, שזיהה אותו באופן החלטי, על רקע היכרות מוקדמת רבת שנים. בית המשפט מצא כי העדות "עשתה רושם מהימן, והעד גילה איפוק והיעדר נטייה להגזמה בדבריו". אכן, אופיה המאופק והבלתי מתלהם של העדות, מעניק לה אמינות ותוקף (עניין פלוני , סעיף 18). לכך יש להוסיף את דבריו של אחמד מייד לאחר הירי כי "שחאדה" (הוא שמו של המבקש –ע.פ) הוא היורה, שעל אמירתם העידו והיב ואבראהים. אחמד גם נקב בשם זה מייד עם הגשת התלונה למשטרה. לעומת עדותו של אחמד, סבר בית המשפט כי דבריו של המבקש, לרבות גרסת האליבי שמסר, אינם ראויים לאמון. בית המשפט הצביע על סתירות שונות בדברי המבקש, ומצא כי אלה מכרסמות באמינות עדותו. עוד עמד בית המשפט על נסיבות מעצרו של המבקש, שניסה להימלט מפני השוטרים ושתק כשהתבקש להסביר את צעדו זה, ופסק כי התנהגות זו אינה תורמת אף היא למהימנותו. אשר לעדותו של והיב, הרי שזה אמנם לא זיהה את המבקש כיורה, אך כפי שאמר לאבראהים, נבע הדבר מכך שלא הכירו, וכן ממצב הלחץ ששרר באותה עת, שבה נהג ברכב שאליו הופנו יריות.

בצד האמור, אינני סבור כי תוצאות בדיקת הפרופרינט שנערכה למבקש מעידה בהכרח על טעות שנפלה בהרשעתו. אכן, "להיעדר טביעת מתכת" משקל שלילי לטובת הנאשם באין הסבר לכך מטעמה של התביעה (ראו ע"פ 331/97 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.7.97); יעקב קדמי על

הראיות 1124 (חלק ב'-2003)). ואולם, במקרה זה, נראה כי התביעה סיפקה הסבר לאי מציאת הסימנים על גבי ידיו של המבקש. כפי שצוין על-ידי בית המשפט קמא, קיימים נתונים שונים המשפיעים על אפשרות גילויה של טביעת מתכת, ובכללם, סוג האקדח, משך הזמן שבו הוחזק, דרך האחיזה ומשך הזמן בין ביצוע הירי ועד לעריכת הבדיקה. באין מידע מדויק בדבר סוג האקדח שבו בוצע הירי, משהסימנים שנמצאו על ידו של היורה בניסוי שערכה ההגנה לא היו זהים בעוצמתם, ומשאין לשלול אפשרות כי בעת הבדיקה שבוצעה על-ידי התביעה, לא היו הסימנים גלויים לעיני טכנאי מז"פ, הרי שלא נראה לכאורה שיש ליתן משקל מכריע לאי מציאת הסימנים בבדיקת הפרופינט באופן השומט את הקרקע מתחת להרשעת המבקש. לתמיכה במסקנה זו ניתן להביא את דברי המומחה מטעם המדינה שטען כי מחקרים מראים כי בחלוף חמש שעות לאחר הירי מופיעים סימנים בבדיקת פרופרינט רק אצל 30% מן הנבדקים (ראו פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 17.4.07, עמ' 19). עוד יש להזכיר כי קיימת אפשרות שהמבקש רחץ את ידיו ומשום כך לא נמצאו על גביהן סימנים. אשר לבדיקת שרידי הירי, הגם שלא הוברר מדוע נמנעה המדינה מלהציג את ממצאיה של בדיקה זו לפני בית המשפט (ואפשר כי יש מקום שערכאת הערעור תידרש לעניין זה), נראה כי משממילא עמדה בפני המבקש האפשרות לסלק את שרידי הירי מעל לגופו ולהחליף את בגדיו בשעות עד למעצרו, ונוכח יתר הראיות שהוצגו, לא בנקל ייקבע כי בהיעדרה של בדיקה זו יש כדי להגדיל את סיכויי הערעור של המבקש באופן המצדיק את עיכוב ביצוע מאסרו.

6.

בצד מסקנתי בדבר סיכויי הערעור על הכרעת הדין, יש להוסיף כי גזר דינו של המבקש, שבו הושת עליו, כאמור, עונש מאסר בפועל של 5.5 שנים, הינו ארוך דיו באופן שאי עיכובו אינו צפוי לייתר את הערעור על העונש. בחינת הטענות שהעלה המבקש בערעור שהגיש על גזר הדין אינה מעלה אף היא – על פניה – סיכוי של ממש לקבלת טענתו כי יש להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל לתקופה שאינה קצרה, שכן בית המשפט קמא נתן דעתו למכלול השיקולים השונים ושקללם בקביעת גובה העונש. חומרת העבירה שעל הפרק, שאך במזל נסתיימה ללא נפגעים בנפש, תורמת אף היא לתוצאה האמורה. נכון הוא כי המבקש נעדר עבר פלילי משמעותי, ולא ניתן גם להתעלם מהיותו של המבקש משוחרר ממעצר בתקופת המשפט ומעמידתו בתנאי השחרור. ואולם השיקול הראשון נשקל כבר בקביעת גובה העונש, והשיקול השני הוא אך אחד מבין השיקולים הנשקלים בעת קביעת רמת הענישה, לצד שיקולים נוספים כגון גמול והרתעה. גם אם אניח – לטובת המבקש – כי בית המשפט יראה להקל במידת מה בעונשו, אין חשש כי המבקש ירצה את כל עונשו או חלק ניכר ממנו בטרם יידון הערעור שהגיש לבית משפט זה.

מכל האמור, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום

6.6.10 בשעה 10:00 בבוקר במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.