ע"פ 5323/12 חסן אבו ליל נ. מדינת ישראל

1.

בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא ת' כתילי ) הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של נשיאת נשק שלא כדין, הובלת נשק שלא כדין והחזקת נשק שלא כדין לפי סעיפים 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מהכרעת הדין שניתנה בעניינו של המבקש עולה כי ביום 1.8.2010 הגיע המבקש אל חורשה הרחוקה מספר קילומטרים מן הכפר עין-מאהל, ושם נטל לידיו מזוודה שחורה ובה רובה אוטומאטי מסוג "קרל גוסטב", מחסנית תואמת ותחמושת (להלן: הנשק ). זאת עשה המבקש ללא רשות על פי דין להחזיק בכלי נשק ובתחמושת. לאחר מכן נשא המבקש את הנשק מן החורשה לביתו של אחמד אבו-ליל (להלן: אחמד ), קרוב משפחתו של המבקש המתגורר בעין-מאהל. בהגיעו אל ביתו של אחמד, שבאותו הערב נערכה בו חתונה, הסתיר המבקש את הנשק בקומת הכניסה בבית. ביום 3.8.2010 בוצע חיפוש משטרתי בביתו של אחמד על בסיס מידע מודיעיני לפיו הסתיר המבקש במקום נשק בתוך מזוודה שחורה. בחיפוש זה נמצאה מזוודה שחורה בחדר בבית כשהיא מונחת מתחת לשולחן מכוסה במפה, שבתוכה הנשק. לאחר תפיסת הנשק זומן המבקש לחקירה במשטרה ביום 4.8.2010 ונגבו ממנו שתי הודעות. בהודעתו הראשונה הכחיש שהחזיק בנשק. בהודאתו השנייה חזר בו מהכחשתו, וסיפר כי ביום 1.8.2010 יצא לרכיבת סוסים ליד חורשת זיתים במהלכה הבחין בתיק שחור; פתח את התיק והבחין בתוכו בכלי לא מוכר עם חלודה, כדורים ומחסנית; נטל את התיק עמו; חזר עם הסוסים למקומם, ולאחר מכן הניח את התיק בפינת חדר בביתו של אחמד. כיממה לאחר גביית ההודעות נלקח המבקש על ידי המשטרה להובלה והצבעה על המיקומים בהם נמצא הנשק והונח לפי הודעתו. הנאשם הצביע על המקום שבו אסף את התיק ועל המקום שבו הניחו, אשר תאם את מקום מציאתו על ידי המשטרה. אחמד נחקר אף הוא בידי המשטרה, ומסר שהשוטרים מצאו את הנשק בתיק בקומה הפתוחה מתחת לביתו, שאינו יודע למי הוא שייך, ומאחר שמדובר בקומה פתוחה, לכל מי שעובר ברחוב יש גישה למקום. הנשק הוצג לבית המשפט, אשר התרשם שאכן מדובר בכלי נשק חלוד בחלקו. בעדותו בבית המשפט מסר המבקש גרסה שונה מזו אותה מסר בהודעתו השנייה מיום 4.8.2010. לפי עדותו, במשך כל אותו היום, ובשעה שבה לפי הודעתו השנייה יצא לרכיבה ומצא את הנשק, שהה למעשה בביתו של אחמד ועזר לבני המשפחה בהכנות לקראת החתונה שהתקיימה בערב אותו יום. בסיום החתונה שב לביתו. באשר להודעתו השנייה, טען המבקש שמשיחה עם החוקר התעוררה בו תקווה שאם יספר שמצא את הנשק ישוחרר, ושגרסתו זו בהודעה השנייה שקרית ונמסרה מתוך תקווה כאמור. השוטר שגבה מהמבקש את הודעותיו, איגור בראילובסקי, הכחיש בעדותו מתן הבטחה מצידו לשחרר את המבקש ממעצר לאחר שיודה בביצוע המעשים, וגרסתו זו נתמכה במזכר שערך מיום 5.8.2010. לאחר בחינת מכלול הראיות בתיק התרשם בית המשפט קמא שהודאתו של המבקש הייתה חופשית ומרצון; שהיא נתמכת בסרטון שמתעד את הליך ההובלה וההצבעה בידי המבקש, שבוצע באופן אמין; בעדויות השוטרים; ובעובדה כי ההודאה כללה פרטים מדויקים דוגמת החלודה על הנשק ומיקום הנחתו בביתו של אחמד, שמצביעים על כך שהמבקש לא בדה אותה מלבו. בהתבסס על כל האמור דחה בית המשפט את גרסתו של המבקש בעדותו והרשיע אותו במיוחס לו. בית המשפט גזר על המבקש למאסר של 50 חודשים, מתוכם 28 לנשיאה בפועל בניכוי ימי מעצרו ואילו היתר על תנאי; עוד הורה בית המשפט על הפעלת עונש מאסר על תנאי בן 3 שנים שהיה תלוי ועומד נגד המבקש בגין עבירה פלילית קודמת, מתוכם שמונה חודשים במצטבר. בסך הכול, נגזרו על המבקש 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט קמא הורה על עיכוב ביצוע גזר דינו למשך 30 יום.

2.

בערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה משיג הוא על הכרעת הדין בעניינו, ולחלופין, על חומרת העונש שהושת עליו. לצד הגשת הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. בבקשה טוען המבקש כי סיכויי הערעור גבוהים. ראשית, שב המבקש וטוען כי אין לתת אמון בהודעתו השנייה בחקירה, שאותה נתן לגרסתו בשל הבטחות שהבטיח לו השוטר החוקר. עוד טוען המבקש למחדלי חקירה משמעותיים, בכך שהנשק שנתפס בידי המשטרה כלל לא הוצג לו לזיהוי, ואין כל ראיה לכך שמדובר באותו החפץ שעל אודותיו סיפר המבקש בהודעתו השנייה. המבקש מוסיף כי לא הוכח שהיה מודע לכך שהדבר שבו החזיק לכאורה הוא בבחינת נשק כמשמעותו בחוק. בנוסף, נטען כי למרות שבהודעתו סיפר המבקש כי נגע בחפץ החלוד שמצא, על הנשק שנתפס לא נמצאו טביעות אצבע. עוד נטען כי הפרטים שידע המבקש לגבי תכולת התיק ומיקומו אינם יכולים להוות "דבר מה נוסף" הנדרש לשם הרשעתו על יסוד ההודעה השנייה. המבקש מסביר כי דבר מציאת התיק היה ידוע לכלל, ולכן אין מדובר בפרט מוכמן.

לחלופין, מלין המבקש על חומרת העונש שנגזר עליו. לדבריו, מדובר בעונש יוצא דופן בחומרתו ביחס לעבירות המיוחסות לו ולנסיבות שבהן נעברו לכאורה. לשיטתו, אפילו תישאר הכרעת הדין על כנה, יש להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל בנסיבות העניין. כן הוא טוען כי לא היה מקום להפעיל את המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו בעת ביצוע העבירות. בנוסף מדגיש המבקש את פרק הזמן המשמעותי שחלף מאז ביצוע העבירות ועד לגזירת דינו, שבמהלכו היה משוחרר בתנאים מגבילים, שאותם לא הפר.

3.

המדינה מתנגדת לבקשה. לדבריה, סיכויי הצלחת הערעור המכוון להכרעת הדין הם נמוכים ביותר, על רקע התשתית הראייתית המוצקה שהונחה לפני בית המשפט קמא – ובכללה, הודאת המבקש בהודעתו השנייה; תיעוד ההובלה וההצבעה; הפרטים שמסר המבקש ובהם תיאור מדויק של צבע התיק, תכולתו והמיקום שבו הונח. המדינה טוענת כי היעדר טביעות אצבע על הנשק שנתפס אינה מעלה ואינה גורעת. אשר לגזר הדין – המדינה סבורה כי לא היה מנוס אלא מלגזור על המבקש שלוש שנות מאסר כפי שעשה בית המשפט קמא, שכן הדבר התחייב מהפעלת עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו. ב"כ המדינה מציינת כי בית המשפט קמא הלך כברת דרך לקראת המבקש בכך שהורה כי עונש המאסר בגין המאסר הנוכחי יחפוף למעשה למאסר המותנה שהופעל.

4.

נקודת המוצא היא כי נאשם שנגזר עליו עונש של מאסר בפועל יחל בריצוי עונשו באופן מיידי, שכן למי שהורשע בדין, לא עומדת עוד חזקת החפות ועליו להראות כי מתקיימות בעניינו נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצועו של עונש המאסר (ראו: ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.10); ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.5.10)). לשם הכרעה בבקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר יבחן בין המשפט, בין היתר, את חומרת העבירה שבה הורשע המבקש ואת נסיבות ביצועה; את אורכה של תקופת המאסר שנקבעה; את טיב הערעור וסיכוייו להתקבל; את עברו הפלילי של המבקש; את התנהגות המבקש במהלך המשפט; וכן את נסיבותיו האישיות של המבקש (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 282-277 (2000)). תוצאת האיזון בין שיקולים אלה ואחרים תוביל להחלטה אם יש להיעתר לבקשה עיכוב ביצוע, אם לאו.

5.

לא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה שלפנינו מתקיימים הטעמים המצדיקים את עיכוב ביצועו של עונש המאסר. כאמור, ערעורו של המבקש מופנה נגד הרשעתו בעבירות נשק ונגד חומרת העונש שהושת עליו בגין הרשעתו בעבירות אלו. בזהירות המתחייבת, לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור של המבקש על הכרעת הדין הם גבוהים. הרשעתו של המבקש נסמכה על גרסתו בחקירתו השנייה ועל הדברים שמסר בהובלה והצבעה. נמצא כי גרסה זו היא עקבית, סדורה והגיונית ופרטיה מתיישבים עם פרטים חיצוניים בדבר תכולת התיק ומיקומו. עוד נקבע כי גרסתו זו של המבקש נגבתה מבלי שהופעלו אמצעים פסולים, וכך גם נקבע ביחס להובלה ולהצבעה. קביעה זו בדבר נסיבות גביית הודאת נאשם היא קביעה הנסמכת על ממצאי עובדה ומהימנות, מן הסוג שבו תמעט ככלל ערכאת הערעור להתערב (השוו: ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל , פסקה 170 (לא פורסם, 31.12.2008)). בנוסף, נקבע – על-יסוד דבריו של המבקש בחקירתו – כי הוא היה מודע לכך שמדובר בנשק (פסקה 20 לפסק הדין קמא). גם בערעור על חומרת העונש אין כדי לשנות את התוצאה. יש לציין כי נגד המבקש הופעל עונש מאסר על תנאי בר הפעלה בן שלוש שנים, שהיה תלוי ועומד במועד ביצוע העבירות שבהן הורשע. בנסיבות אלה, טיעונו של המבקש כי לא היה מקום לגזור עליו עונש מאסר בפועל כלל, אינו מגלה – לכאורה – סיכויי הצלחה גבוהים.

הבקשה נדחית אפוא. המבקש יתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 17.7.2012 בשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת.