ע"פ 483/13 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר לתקופה של שנתיים שנגזר על המבקש בגין הרשעתו בביצוע עבירות מין.

1.

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ש' דותן , י' שיצר ו ש' שוחט ) בביצוע שורה של עבירות מין באחותו, בעת היותה קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים. כעולה מכתב האישום שהוגש נגדו, במהלך השנים 1995 עד 2000, מעת שהיתה המתלוננת כבת 8 שנים ועד היותה כבת 12 שנים וחצי, נהג המבקש לבצע בה מעשי אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים בהזדמנויות רבות ושונות בבית המשפחה, לשם גירויו וסיפוקו המיני. בית המשפט קמא מצא כי שני אירועים מבין אלה המפורטים בכתב האישום בוצעו במהלך תקופה שהתיישנה. על כן, נקבע כי התקופה הרלוונטית לעבירות הינה בת שנתיים – בין מאי 1998 לבין מאי 2000, היינו: מהיותה של המתלוננת כבת 11 שנים ועד להיותה בת 13 שנים. בגין מעשים אלה הורשע המבקש בריבוי עבירות אינוס בנסיבות מחמירות (סעיף 351(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) (להלן: חוק העונשין ) וכן בריבוי עבירות של מעשה סדום בנסיבות מחמירות (סעיף 351(ב) לחוק העונשין).

2.

ביום 11.12.2012 גזר בית המשפט המחוזי על המבקש עונש מאסר בפועל של שנתיים (בניכוי תקופה של כחודשיים שבה היה במעצר); עונש מאסר על תנאי בן שנה; ופיצוי כספי למתלוננת בסך 50,000 ש"ח. בגזר דינו עמד בית המשפט על חומרת מעשיו של הנאשם, על ריבוי המעשים ועל התמשכותם לאורך תקופה ארוכה, וכן ועל הפגיעה הנפשית הקשה שנודעה למעשים על המתלוננת. לצד זאת הביא בית המשפט בחשבון שיקולים לקולה, ובהם חלוף הזמן; העובדה שהמעשים בוצעו עת היה המבקש קטין; הפיכתו לאדם בוגר המנהל אורח חיים נורמטיבי; היעדר מסוכנותו ונסיבותיו האישיות כיום. ריצוי עונש המאסר עוכב לצורך הגשת ערעור לבית משפט זה עד ליום 25.1.2013. ביום 20.1.2013 הגיש המבקש ערעור נגד פסק הדין. בד בבד הגיש המבקש בקשה לעכב את ביצוע עונש המאסר שהושת עליו.

3.

הודעת הערעור שהגיש המבקש מכוונת הן להכרעת הדין, הן לגזר הדין. עיקר השגות המבקש על הכרעת הדין נוגעות לטענתו בדבר התיישנות מעשיו: לדברי המבקש, היה על בית המשפט קמא לקבוע כי העבירות שבוצעו עובר לחודש ינואר 1999 – התיישנו, ולא רק אלו שבוצעו עד שנת 1998 כפי שנקבע. המבקש משעין טענתו זו על סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"ו-1981, אשר בתקופה הרלוונטית לענייננו קבע כך:

"אין להעמיד קטין לדין בשל עבירה שביצע בהיותו קטין אם עברה שנה מיום ביצועה אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה".

לטענת המבקש, משום שבענייננו לא נתקבל אישור היועץ המשפטי לממשלה, ניתן היה להעמידו לדין (וממילא – להרשיעו) רק בגין עבירות שנעברו עד השנה שקדמה להפיכתו לבגיר, שכן רק לגבי שנה זו לא נדרש אישור היועץ המשפטי לממשלה. על כן, משום שהפך לבגיר בחודש ינואר 2000, יש לומר כי כל עבירה שבוצעה לאחר חודש ינואר 1999 – התיישנה. בשים לב לנתון זה טוען המבקש כי היה על בית המשפט קמא לבחון האם ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי כי העבירות נגד המתלוננת בוצעו בין חודש ינואר 1999 לבין שנת 2000. המבקש סבור כי בית המשפט קמא לא היה יכול לעשות כן, משום שזיכרונה של המתלוננת לגבי מועד סיום האירועים מעורפל, כך שלא ניתן לקבוע מתי התרחש האירוע הפלילי האחרון. לדברי המבקש, הספק הקיים לעניין המועד שבו בוצעו המעשים, צריך לפעול לטובתו. בית המשפט קמא ציין כי הספק בהקשר זה איננו פועל בהכרח לטובת הנאשם, והצביע על כך שבעניין זה קיימות גישות שונות בפסיקה; ואולם, לשיטת המבקש, בכך סטה בית המשפט קמא מן ההלכה המחייבת שלפיה ספק לגבי מועד ביצוע העבירה – פועל לזכותו של הנאשם. בעניין זה מפנה המבקש לע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 109 (20.10.2010). בפי המבקש אף טענות ביחס להכרעה העובדתית של בית המשפט קמא, אשר העדיף את עדות המתלוננת על-פני עדותו ועדות עדי ההגנה. בצד האמור, מערער המבקש גם על גזר הדין, שלדבריו אינו נותן ביטוי מספק לעובדת היותו קטין בעת ביצוע העבירות.

4.

בדיון שהתקיים לפניי התנגדה באת-כח המשיבה לבקשה לעכב את ביצוע העונש. לעמדת המשיבה, סיכויי הערעור על הכרעת הדין אינם גבוהים שכן טענות ההתיישנות שמעלה המבקש מתייחסות, למעשה, להערכת המהימנות של המתלוננת. כן טוענת המדינה כי אין לעכב את ביצועו של העונש שנגזר על המבקש אף מן הטעם שהוגש נגדו כתב אישום נוסף באשמת תקיפה בנסיבות מחמירות, וכי ההליך בעניין עודנו מתנהל.

דיון והכרעה

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להתקבל. נקודת המוצא היא כי נאשם שנגזר עליו עונש של מאסר בפועל יחל בריצוי העונש באופן מיידי, שכן למי שהורשע בדין לא עומדת עוד חזקת החפות, ועליו להראות כי מתקיימות בעניינו נסיבות המצדיקות לעכב את עונש המאסר שהושת עליו (ע"פ 5323/12 אבו ליל נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (13.7.2012) (להלן: עניין אבו ליל ) ). השיקולים לדחיית ביצועו של עונש מאסר שהושת על מי שהורשע בדין נבחנו בהרחבה בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000), ולפיהם, לשם הכרעה בבקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר, ייבחן בית המשפט את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנאשם; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט; וכן נסיבות אישיות המיוחדות לכל נאשם ונאשם.

6.

בנסיבות המקרה שלפנינו, השתכנעתי כי מתקיימים הטעמים המצדיקים את עיכובו של עונש המאסר. האינטרס המיידי בביצוע עונש המאסר אינו שנוי במחלוקת (ראו: ע"פ 8682/07 רויטמן נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (24.10.2007)). כך במיוחד כאשר עסקינן בעבירות מין במשפחה, על החומרה המיוחדת הגלומה בהן. דא עקא, שבמקרה שלפנינו נסוג אינטרס זה בפני השיקולים האחרים. מבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, ניתן לומר בזהירות המתחייבת כי הוא מעורר שאלה משפטית המצריכה דיון, ובפרט – כיצד יש להתייחס לספק בנוגע למועד ביצוע העבירה לעניין שאלת ההתיישנות. זאת, הגם שהערעור כורך שאלה זו בהשגה על ממצאי עובדה ומהימנות, ממצאים מן הסוג שבו ערכאת ערעור ממעטת להתערב (ראו עניין אבו ליל , בפסקה 5). בנסיבות אלה, ובהינתן העובדה ששמיעת הערעור וההכרעה בו עלולות לדרוש פרק זמן לא מבוטל, ובהתחשב באורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש – 24 חודשים – ישנו חשש כי המבקש יסיים לרצות את עונשו או חלק ניכר ממנו בטרם הכרעה בערעור (ראו: ע"פ 2906/10 מדינת ישראל נ' שעבלי , פסקה 6 (3.6.2010); ע"פ 3538/07 יגרמן נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (14.8.2007)). לכך יש להוסיף כי המבקש נעדר עבר פלילי, וכי היה משוחרר בתנאים מגבילים לכל אורך תקופת משפטו בבית המשפט המחוזי, ובית המשפט לא מצא כי נשקפת ממנו מסוכנות. לבסוף, אעיר כי לא ראיתי ליתן משקל להליך הנוסף שאליו הפנתה המשיבה (ת"פ (שלום ת"א) 5908/08), שכן כתב האישום הוגש בשנת 2008 ונוכח דחיות מרובות שהתבקשו על-ידי הצדדים, טרם ניתנה תשובת הנאשם לכתב האישום.

7.

סוף דבר: דין הבקשה להתקבל. ביצועו של עונש המאסר בפועל יעוכב עד להכרעה בערעור. תנאי השחרור שנקבעו על-ידי בית משפט קמא יעמדו בעינם להבטחת התייצבותו של המבקש לשאת בעונשו, אם יידחה ערעורו.