ע"פ 3538/07 טל יגרמן נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.4.07 בב"ש 94069/06 שניתנה על ידי כב' השופטת נ' אהד , בגדרה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר שנגזר על המערער בת.פ 4546/99.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.

ביום 11.6.07 – בהכרעת דין מפורטת המשתרעת על פני למעלה מ-180 עמודים – הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת י' אמסטרדם ) בדין את המערער ושניים אחרים. המערער הורשע בביצוע עבירות של גניבה בידי מורשה, הפרת אמונים בתאגיד, קבלת דבר במרמה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, פגיעה ביכולת התאגיד לקיים התחייבויותיו, וזיוף בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל באמצעותו דבר, כל אלה עבירות לפי סעיפים 393, 425, 415, 424, ו-498 (בשילוב סעיף 420) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין). בגדרי הכרעת הדין זוכה המערער מחלקן של העבירות בהן הואשם. הרקע להרשעה, בתמצית, מעשים שביצע המערער במסגרת תפקידו כאחד מבעליה ומנהליה של חברה פרטית ששמה לונג אם.טי השקעות בע"מ, וכיושב-ראש הדירקטוריון של חברת אוגדן מערכות יישום ופיתוח (1989) בע"מ (להלן: חברת אוגדן), אשר הונפקה בבורסה לניירות ערך בתל-אביב בשנת 1994. בגזר דין מיום 19.10.06 הוטל על המערער עונש מאסר בפועל של 24 חודשים, עונש מאסר על תנאי של 12 חודשים, וקנס בסך 300 אלף ש"ח.

במועד הקראת גזר הדין ביקש המערער לעכב את ריצוי עונש המאסר, בשלב הראשון לתקופה של 45 יום, על מנת לשקול הגשת ערעור. בקשה זו נדחתה, ועונש המאסר עוכב לצרכי התארגנות לפרק זמן של עשרה ימים. ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי התקבל וריצוי עונש המאסר עוכב עד ליום 5.12.06, שהיה היום האחרון להגשת ערעור (ב"ש 93610/06, כב' השופט ק' ורדי ). ביום 26.11.06 הוגש ערעור על פסק הדין מטעם המערער (ביחד עם אחד המורשעים הנוספים), המכוון הן להרשעה, הן לחומרת העונש (ע"פ 72061/06). על פסק הדין הוגש ערעור גם מטעם המדינה, הן על הזיכוי ממקצת העבירות, הן על קולת העונש. עם הגשת הערעור מטעמו ביקש המערער לעכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו עד להכרעה בערעור (ב"ש 94069). בהחלטה מיום 19.4.07 (כב' השופטת נ' אהד ) נדחתה בקשתו של המערער.

בהחלטתו עמד בית המשפט על הכלל לפיו מי שנגזר עליו עונש מאסר יחל בביצוע מיידי של העונש ועל החריגים לו שהותוו בפסיקת בית המשפט. בהפעלת שיקול דעתו עמד בית המשפט על החומרה הגלומה בעבירות "צווארון לבן", המקבלת משנה תוקף נוכח מעמדו הבכיר של המערער בחברת אוגדן. בבחינת סיכויי הערעור עמד בית המשפט על מורכבות התיק. צוין כי עיון בהכרעת הדין ובגזר הדין לא מגלים "עיוות בולט" או "סיכוי בולט לעין" של הערעור, ומאידך, כי לא ניתן לקבוע שמדובר בערעור סרק. נקבע, כי להתמשכות ההליכים לפני בית משפט השלום אין ליתן משקל רב. כן עמד בית המשפט על תקופת המאסר בפועל שנגזרה. נוכח כל אלה, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת המערער. מכאן הערעור שלפני.

2.

המערער טוען כי נוכח מורכבות הפרשה בה הורשע, ובשים לב לקביעת בית המשפט כי אין המדובר בערעור סרק, הרי אם לא יעוכב העונש, יסוכל הלכה למעשה הערעור. נטען כי האינטרס הציבורי בריצוי מיידי של המאסר מאבד מתוקפו, שכן כתב האישום הוגש בשנת 1999.

המדינה מתנגדת לבקשה. המדינה עומדת על החומרה הגלומה בעבירות בהן הורשע המערער ומוסיפה כי נגד המערער תלויים ועומדים מספר הליכים דומים, ומכאן כי הוא שב וחוזר על מעשיו. להערכתה, סיכויי הערעור נמוכים, והדיון בבית המשפט המחוזי לא עתיד להימשך פרק זמן ארוך, כך ששליחתו של המערער למאסר לא תסכל את הדיון בערעור.

3.

ביום 20.5.07 נערך דיון בערעור לפני. כאן המקום לציין כי ביום 11.3.07, קודם לדיון האמור, הורשע המערער בת.פ. 7701/03 בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד' שריזלי ) בביצוע עבירות לפי ס' 117(ב) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו – 1975, בכך שניכה מס תשומות בלא שהיו בידו מסמכים כדין, מתוך כוונה להתחמק או להשתמט מתשלום מס כדין (להלן: ההליך הנוסף). בנסיבות בהן המערער עמד לפני גזירת דינו בהליך הנוסף, הסכימו הצדדים כי עונש המאסר יעוכב בחודשיים ימים, וכי ייקבע דיון המשך אשר עובר לו יעדכנו הצדדים בדבר תוצאות ההליך הנוסף. מהודעות שמסרו הצדדים, עלה כי בגדרי ההליך הנוסף נגזר על המערער ביום 15.7.07 עונש מאסר בפועל של 24 חודשים, בצד עונשים נוספים. בין הצדדים התגלעה מחלוקת האם עונש המאסר האמור הוטל במצטבר או בחופף לעונש המאסר שהוטל בהליך הנוכחי, שכן בגזר הדין לא נכללה כל הוראה בעניין זה. המערער טען, בהסתמך על הוראת סעיף 45 לחוק העונשין, כי בהעדר הוראה אחרת בגזר הדין, העונשים חופפים, וכי נתון זה תומך בבקשתו לעיכוב ביצוע. המדינה טענה כי העונשים הוטלו במצטבר, ומשכך, יש לדחות הערעור. המדינה פנתה לבית משפט השלום בבקשת הבהרה, ובהחלטה שניתנה ביום 22.7.07 נקבע כי העונשים ירוצו במצטבר. המערער מצידו חולק על סמכותו של בית המשפט להבהיר החלטתו באופן האמור.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין בהליך הנוסף, ובגדרי ערעור המדינה נכללה גם בקשה לקבוע כי העונשים הוטלו במצטבר. עם הגשת הערעור מטעמו ביקש המערער את עיכוב ביצוע עונש המאסר בהליך הנוסף. ביום 1.8.07 נערך דיון בבקשה (ב"ש 92735/07, כב' השופטת מ' אגמון-גונן). בתום הדיון קבע בית המשפט המחוזי כי ימתין עם החלטתו עד לאחר שתינתן החלטה בערעור זה.

דיון והכרעה

4.

השיקולים לדחיית ביצועו של עונש מאסר שהושת על מי שהורשע בדין נמנו בפסק הדין בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241.

נקודת המוצא הינה כי על בית-המשפט להפעיל את שיקול דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, עוד בטרם בירור הערעור; אך עליו להקפיד, בצד האמור, כי מימוש אינטרס זה אינו פוגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש. לשם כך, על בית-המשפט לבחון, בין היתר, את התקיימותם של אמות המידה הבאות: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שהושתה על הנאשם; טיב סיכויי הערעור והצלחתו, והאם הערעור מכוון נגד חומרת העונש בלבד; עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט; וכן נסיבות אישיות המיוחדות לכל נאשם ונאשם (ראו גם ע"פ 5741/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.9.04); ע"פ 37/07 פרג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.07)).

מעיון בטיעוני הצדדים בכתב לפני בית המשפט המחוזי, ומטיעוני הצדדים לפני, עולה כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלת סיכויי הערעור, והיתכנות סיום ההליכים בערעור במועד קרוב, בשים לב לתקופת המאסר שנגזרה על המערער. בעוד המערער גורס כי סיכויי הערעור טובים, והדיון בערעור עתיד להימשך פרק זמן ממושך, המדינה סבורה כי סיכויי הערעור קלושים, וכי הדיון בערעור לא יימשך פרק זמן ארוך.

בשים לב למחלוקת זו, ולאחר בחינת מכלול השיקולים הישימים כמבואר לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. האינטרס המיידי בביצוע עונש המאסר אינו שנוי במחלוקת. דא עקא, שבנסיבות המקרה שלפני, נסוג אינטרס זה בפני השיקולים האחרים. על המערער הוטל עונש המאסר בפועל

בן 24 חודשים. כאשר שוקלים אנו את אורך המאסר אל מול מורכבות התיק (הנלמדת – בין היתר – מהיקף התשתית הראייתית שהונחה לפני בית משפט השלום, מהיקפה של הכרעת הדין, ומהיקפה של הודעת הערעור), אין לבטל את החשש כי שמיעת הערעור והכרעה בו ידרשו פרק זמן לא מבוטל, שעלול להביא לסיכול היכולת ליתן סעד אפקטיבי בערעור.

אמנם, ער אני לכך כי מאז מועד מתן הכרעת הדין כבר חלפו מספר חודשים, וכי, כפי שעדכנו הצדדים, הערעור קבוע לשמיעה במועד קרוב (16.11.07) ויוקדש לו יום דיונים שלם, אך גם באלה אין כדי לבטל את החשש האמור.

בהקשר זה אציין, כבית משפט המחוזי, כי בשים לב למורכבות התיק, יש קושי מובנה בחיווי דעה בהתייחס לסיכויי הערעור. אולם יש לזכור כי מאז ההלכה בעניין שוורץ אין עוד דרישה להצגתם של "סיכויים בולטים לזכות בערעור או עיוות בולט בפסק-הדין" ( שם , עמ' 278) ונקבע כי "על השופט הדן בבקשת עיכוב הביצוע לבחון את טיב הטענות שבערעור ואת סוגן, ולהעריך את הפוטנציאל הגלום בהן להשפיע על תוצאות הערעור" ( שם , עמ' 280). עיון בהודעת הערעור מעלה כי נכללות בה הן טענות עובדתיות, הן טענות משפטיות. עם זאת, כעולה מהודעת הערעור עצמה, הטענות העובדתיות הנכללות בה אינן מכוונות נגד קביעות מהימנות (אשר הסיכוי להתערבותה של ערכאת הערעור בהן נמוך). מבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, סבור אני כי אין לבטל מעיקרם את סיכויי הערעור (השוו: ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.12.01, פסקה 4)), כפי שציינו גם הערכאות קמא. אציין עוד, כי עיון בהכרעת הדין וגזר הדין אינו מוביל בהכרח למסקנה, לה טוענת המדינה, כי הגנת המערער היתה הגנת סרק שנועדה אך למשוך את הדיונים. הגם שבית המשפט מתח ביקורת מסויימת על דרך ניהול ההגנה, נכללו בגזר הדין גם אמירות ששיבחו את דרך ניהולה, ולצידן, גם ביקורת מסוימת על דרך ניהול התביעה (עמ' 5316).

המדינה מדגישה את התנהלותו של המערער, אשר מתנהלים נגדו מספר הליכים, וכאמור לעיל, הוא אף הורשע בהליך הנוסף. מאידך, לא נטען כי מן המערער נשקפת מסוכנות קונקרטית התומכת בשליחתו המיידית למאסר. כן אציין, כי המעשים בגינם הורשע המערער בגדרי ההליך שלפני בוצעו במהלך שנות התשעים. לפיכך, ככל שמעשים אלה מלמדים על מסוכנות מצד המערער, לא ניתן גם להתעלם מחלוף הזמן בהקשר זה (השוו: ע"פ 8058/06 חדיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.10.06)).

כמבואר לעיל, הורשע המערער בהליך הנוסף ונגזר עליו עונש מאסר של שנתיים. לעת הזו, טרם ניתנה החלטה סופית בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המערער בגדרי ההליך הנוסף, וזו תינתן רק בהמשך להחלטתי זו. נוכח אלה, לא אוכל לייסד את החלטתי גם על ההליך הנוסף, משלא ניתנה החלטה לגוף הבקשה בבית המשפט המחוזי, ומשהליך זה אינו לפני. הכרעתי בערעור שלפני מיוסדת אפוא על הנתונים הנוגעים להליך זה בלבד. ממילא אין בהחלטתי משום חיווי דעה בהתייחס לבקשה לעיכוב ביצוע בגדרי ההליך הנוסף, התלויה ועומדת לפני בית המשפט המחוזי.

סוף דבר – באיזון בין השיקולים עליהם עמדתי: אורך תקופת המאסר, המחלוקת בנושא ההרשעה ואפייה, התשתית הראייתית והיקפה, סיכויי הערעור, ואופי המסוכנות הנשקפת מן העורר, מצאתי – כאמור – כי דין הערעור להתקבל. ביצועו של עונש המאסר בפועל שהושת על המערער בהליך הנדון יעוכב עד להכרעה בערעור. הערבויות ותנאי השחרור שנקבעו על ידי בית משפט השלום יעמדו בעינם.