ע"פ 54/11 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ש' דותן , י' שיצר ו ש' שוחט ) הרשיע את המבקש, לאחר ניהולו של הליך הוכחות, בעבירות אינוס, מעשה סדום וכליאת שווא, לפי סעיפים 345(א)(1), 347(ב) ו-377 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). בהכרעת הדין נקבע כי ביום 21.8.09, בסמוך לשעה 02:30 שהתה המתלוננת, בת 17, במועדון באזור נמל תל אביב (להלן: המועדון ) שם פגשה את המבקש, והשניים עלו יחדיו לקומה העליונה וישבו באזור הספות. השניים שתו משקאות אלכוהוליים, שוחחו והתנשקו. בשלב זה, כך לפי הכרעת הדין, ניסה המבקש לגעת במתלוננת, לרבות באיבר במינה ובחזה מעל הבגדים, אך המתלוננת סירבה והבהירה לו כי "לא ייצא ממנה כלום הלילה". בהמשך, סמוך לשעה 04:00 לפנות בוקר, הלכה המתלוננת לשירותי הנשים. המבקש התלווה אליה בטענה כי ישגיח שאיש לא יפתח את דלת התא. משנכנסה המתלוננת לתא השירותים, נכנס אחריה המבקש, ללא הסכמתה, נעל את הדלת מבפנים ונשען על הדלת כדי למנוע מהמתלוננת להגיע לידית. בתוך התא, ניסה המבקש לנשק את המתלוננת, אך המתלוננת הדפה אותו מעליה וביקשה לצאת מהתא. המבקש המשיך לגעת במתלוננת, ובתגובה חנקה המתלוננת את צווארו באמצעות ידיה ושרטה אותו. המבקש תפס את ידה וסובב אותה, כך שגבה הופנה אליו. המתלוננת דחפה אותו וחנקה את צווארו בשנית. בתגובה, אמר לה המבקש: "את לא פראיירית, זה מדליק אותי", וסובב אותה בכוח בשנית, כשפניה לקיר וגבה מופנה אליו. אז, הכניס המבקש את ידו מתחת לתחתוניה של המתלוננת והחדיר את אצבעו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה. המתלוננת ניסתה להשתחרר מאחיזתו של המבקש, אך הוא תפס אותה בשערותיה, הצמיד אותה לקיר, הוריד מעט את תחתוניה והחדיר במעט את איבר מינו לפי הטבעת שלה למספר שניות. בהמשך, נסוג המבקש, איפשר למתלוננת להסתובב, ואומר לה שהוא מתנצל. עם זאת, הוא לא נתן למתלוננת לצאת מהתא, והתנה זאת בכך שתיתן לו נשיקה. המתלוננת סירבה, אך הנאשם נישק אותה בניגוד לרצונה. בתגובה, סטרה לו המתלוננת על לחיו. בהמשך, פתח המבקש את דלת התא והמתלוננת נמלטה מהמקום. בתמצית ייאמר, כי הכרעת הדין מבוססת, בעיקרו של דבר על גרסתה של המתלוננת, אותה מצא בית המשפט המחוזי מהימנה ועל ראיות מחזקות שנמצאו לה ובהן מצבה הנפשי של המתלוננת בסמוך לאירוע; הגשת התלונה בסמיכות למועד האירוע; ניסיונות המבקש להתנצל טלפונית; סימני אלימות שנמצאו על גוף המבקש שמעידים על התנגדות המתלוננת; פלט שיחות הטלפון הנייד של המתלוננת התומך בגרסתה; והסכמתה של המתלוננת לנטול תרופות בעקבות האירוע. גרסתה של המתלוננת הועדפה על-פני גרסתו של

המבקש, שנמצאה כוזבת. בגין הרשעתו, הושת על המבקש עונש של שלוש שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, וכן שנת מאסר על תנאי. בנוסף, הוא חויב לשלם פיצוי כספי למתלוננת בסך 30,000 ש"ח.

2.

בערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה, הוא משיג על הכרעת הדין שניתנה בעניינו ולחלופין, על חומרת העונש שהוטל עליו. בד בבד עם הגשת הערעור, הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בה נטען, כי סיכויי הערעור הינם גבוהים, נוכח סתירות מהותיות בגרסתה של המתלוננת, וחוסר התאמה בינה לבין ראיות אחרות בתיק. לשיטתו של המבקש, מדובר בסתירות ואי-התאמות כה מהותיות עד כי הסיכוי שבית משפט זה יתערב בהכרעותיו של בית משפט קמא הוא גבוה, על אף שמדובר בהתערבות בממצאי עובדה והערכת מהימנות. עוד טוען המבקש כי בחקירת המשטרה נפלו מחדלי חקירה משמעותיים, לרבות אי חקירתם של עדים חיוניים, שעדותם היתה מטה את הכף לטובת זיכויו. המבקש סבור, כי על רקע אורך תקופת המאסר שהושתה עליו והעומס המוטל על יומן בית המשפט, קיים חשש אמיתי שאם לא יעוכב ביצוע עונש המאסר, הוא ירצה חלק נכבד מעונש המאסר שהוטל עליו בטרם יוכרע הערעור. בנוסף, מצביע המבקש על כך שהוא היה משוחרר בתנאים בתקופת ניהול ההליך בבית המשפט קמא, ועל אופיו הנורמטיבי והיעדר עבר פלילי. בא-כוח המדינה מתנגד לבקשה. לטענתו, מדובר בערעור שסיכויו להתקבל נמוכים ביותר, משום שהוא נסב על קביעות בית המשפט קמא ביחס למהימנות המתלוננת ומהימנותו של המבקש עצמו; מה גם שהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי היתה מפורטת ביותר, ובמסגרתה נבחנו כלל הראיות לעומק.

3.

דין הבקשה להידחות. כידוע, נקודת המוצא היא כי נאשם שנגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו באופן מיידי, שכן חזקת החפות אינה עומדת לו עוד. על המבקש את עיכוב ביצוע עונש המאסר מוטל הנטל להראות כי מתקיימות בעניינו נסיבות המצדיקות היעתרות לבקשתו (ראו: ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.10); ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.5.10) וההפניות בסעיף 4 שם ). לשם הכרעה בבקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר יבחן בין המשפט, בין היתר, את חומרת העבירה שבה הורשע המבקש ואת נסיבות ביצועה; את אורכה של תקופת המאסר שהוטלה עליו; את טיב הערעור וסיכוייו להתקבל; את עברו הפלילי של המבקש; את התנהגות המבקש במהלך המשפט; וכן את נסיבותיו האישיות של המבקש (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 282-277 (2000); להלן: עניין שוורץ ).

4.

בענייננו, לא מצאתי כי האיזון בין מכלול השיקולים מצדיק את עיכוב עונש המאסר שנגזר על המבקש עד להכרעה בערעור. ערעורו של המבקש על הכרעת הדין נסב כולו על קביעות העובדה והמהימנות של בית המשפט המחוזי; וכידוע, "טענות המבקשות לשנות ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מעדים, או קביעות מהימנות של ערכאה זו, לא יהיה בהן בדרך כלל כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים לערעור" ( עניין שוורץ , בעמ' 280). בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור על הכרעת הדין להתקבל טובים. זהו מצב הדברים גם באשר לערעור שהגיש המבקש על חומרת העונש, נוכח היקף ההתערבות המצומצם של ערכאת הערעור בגזירת דינו של נאשם על-ידי הערכאה הדיונית (ראו למשל: ע"פ 6960/09 שגיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.11.09) ). לכך מצטרפת תקופת המאסר שהוטלה עליו. על המבקש הוטל, כאמור, עונש מאסר של שלוש שנים ותקופת מאסר זו אינה קצרה במידה שתייתר את הדיון בערעור, אם לא יעוכב ביצוע עונש המאסר (זאת גם אניח לצורך הדיון – לטובתו ומבלי להכריע בכך – כי עונשו יוקל במידת מה). אמנם, עברו של המבקש נקי ובמשך ההליך בעניינו הוא היה משוחרר לחלופה, אך נוכח האיזון הכולל בין השיקולים הישימים בענייננו, לא מצאתי כי יש בנתונים אחרונים אלה כדי להצדיק חריגה מן הכלל בדבר ריצוי מיידי של עונש מאסר.

נוכח האמור, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לשאת את עונשו ביום שני 17.1.11 בשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.