ע"פ 76/11 סרבר נורסייטוב נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע, לאחר ניהולו של הליך הוכחות, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיפים 329(א)(1), 186(א) ו-244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977

(להלן: חוק העונשין ). מהכרעת הדין שניתנה בעניינו עולה, כי בתאריך 1.1.07 לפנות בוקר, בילו המבקש ונאשם נוסף, בוריס ניסימוב (להלן: בוריס ; וביחד: הנאשמים ), במסיבת ראש השנה האזרחית שהתקיימה בדירה בבאר שבע (להלן: הדירה ). בעקבות תלונה על רעש שנתקבלה במשטרה הגיעו לדירה שני שוטרים, אפי אבוטבול ואלירן נקש (להלן: אבוטבול ו נקש, בהתאמה) וביקשו מהחוגגים להפסיק את הרעש ולפנות את המקום. בעקבות בקשתם של השוטרים ניגש המתלונן יחד עם בעל הדירה למרפסת שבה עמדו, אותה שעה, הנאשמים ואחרים. בהכרעת הדין נקבע, כי המתלונן ביקש מהנאשמים ומחוגגים האחרים שהיו במקום להפסיק להרעיש. בקשה זו עוררה את כעסם של הנאשמים. בוריס היכה את המתלונן בפניו באמצעות אגרוף. המתלונן החל לדמם ממצחו, ואז שלף המבקש סכין ודקר את המתלונן שתי דקירות בבטנו. השוטר אבוטבול, ששמע צעקות מכיוון המרפסת, הגיע מיד למקום והבחין במתלונן כשהוא פצוע ולצידו המבקש, כשהוא אוחז בסכין. נקבע, כי אבוטבול מיהר לפנות את המתלונן מהמרפסת על מנת להעניק לו טיפול רפואי, ובינתיים השליך המבקש את הסכין לחצר הבניין במטרה לשבש את הליכי החקירה. בעקבות פציעתו, נותח המתלונן בבטנו.

2.

בתמצית ייאמר, כי הכרעת הדין – המבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות

– נסמכת על הודעתו של המתלונן (נ/2) שהתקבלה מכוחו של סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א-1971, והועדפה על פני עדותו בבית המשפט. במסגרת הודעה זו, זיהה את תמונות הנאשמים כמי שעמדו יחדיו בצידה השמאלי של המרפסת, וזיהה את תמונתו של בוריס כמי שהיכה אותו בפניו; על הודעתו של השוטר אבוטבול, שבה טען כי כאשר הגיע למרפסת הדירה ראה את המבקש כשהוא אוחז בסכין; סכין מגואלת בדמו של המתלונן שנמצאה מתחת למרפסת הדירה; ולבסוף, שיחה בין הנאשמים שהוקלטה ללא ידיעתם מספר שעות לאחר מעצרם. בשיחה זו נשמע בוריס אומר למבקש "זה הסוף שלנו"; וכי הוא – בוריס – נלקח על-ידי השוטרים "על מה שאני מסתיר שאתה חתכת" וכן "אני ממך, מידיך, לקחתי סכין". בית המשפט המחוזי סבר, כי מכלול ראיות זה מוביל למסקנה כי המבקש היה מעורב בתגרה, וכן כי הוא היה זה שדקר את המתלונן. חיזוק למסקנה זו מצא בית המשפט בסתירות שנמצאו בגרסאות הנאשמים – הן בנפרד והן בהשוואתן זו מול זו, וכן בהשוואתן אל יתר חלקיו של חומר הראיות. בגין הרשעתו, גזר בית המשפט המחוזי על המבקש חמש שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. בוריס הורשע בעבירה של פציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין, ודינו טרם נגזר. עניינו הועבר לבדיקת הממונה על עבודות שירות, לשם בחינת האפשרות להטיל עליו עונש מאסר לריצוי בדרך של בעבודות שירות.

3.

בערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה הוא משיג על הרשעתו, ולחלופין, על חומרת העונש שהושת עליו. בד בבד עם הודעת הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר. בבקשה נטען, כי סיכויי הערעור על הכרעת הדין להתקבל טובים. זאת, משום שהרשעתו של המבקש התבססה על ראיות נסיבתיות שאינן מובילות למסקנה שאין בלתה בדבר אחריותו לדקירה, וממילא, אין בהן כדי להוכיח את אשמתו מעבר לכל ספק סביר. את טענתו זו תומך המבקש בניתוח פרטני של חומר הראיות אשר לטענתו, איננו מצביע עליו בוודאות כמי שביצע את הדקירה. המבקש מוסיף וטוען, כי העונש שהושת עליו חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים וכי הסיכויים שבית משפט זה יתערב בו הם על הצד הגבוה. עוד מדגיש המבקש את עברו הנקי; וכן את העובדה כי הוא היה משוחרר בתנאים מקלים במשך ארבע השנים שבהן התנהל משפטו, ומכאן שאין חשש כי יתחמק מהתייצבות להמשך ההליכים ולריצוי העונש אף אם עונשו יעוכב וערעורו ידחה בסופו של דבר. המדינה סבורה מנגד כי יש לדחות את הבקשה. בטיעונה לפניי, הדגישה באת-כוח המדינה כי ערעורו של המבקש מכוון כולו כלפי ממצאי עובדה ומהימנות, וככזה, סיכויו להתקבל קלושים. בתמיכה לטענתה זו סקרה באת-כוח המדינה את הראיות שעליהן התבססה ההרשעה תוך שהיא מציינת כי יש בהן כדי להצביע על המערער כמי שביצע את הדקירה ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים. הדגישה באת-כוח המדינה כי בית המשפט מצא את עדותו של השוטר אבוטבול מהימנה; וכי בית המשפט קמא קבע – כממצא עובדתי – שהשיחה המוקלטת בין הנאשמים מפלילה את המבקש בביצוע הדקירה; וההסבר שלפיו עניינה של שיחה זו הינו החלפת מידע בין הנאשמים ותו לא – אינו סביר.

4.

דין הבקשה להידחות. נקודת המוצא היא, כי נאשם שנגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו באופן מיידי, שכן למי שהורשע בדין, לא עומדת עוד חזקת החפות ועליו להראות כי מתקיימות בעניינו נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצועו של עונש המאסר (ראו: ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.8.10); ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.5.10) וההפניות בסעיף 4 שם). לשם הכרעה בבקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר יבחן בין המשפט, בין היתר, את חומרת העבירה שבה הורשע המבקש ואת נסיבות ביצועה; את אורכה של תקופת המאסר שנקבעה; את טיב הערעור וסיכוייו להתקבל; את עברו הפלילי של המבקש; את התנהגות המבקש במהלך המשפט; וכן את נסיבותיו האישיות של המבקש (ראו ע"פ 111/99

שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 282-277 (2000)). תוצאת האיזון בין שיקולים אלה ואחרים תוביל להחלטה אם יש להיעתר לבקשה עיכוב ביצוע, אם לאו.

5.

בענייננו, מוביל מכלול השיקולים שעליו עמדתי למסקנה כי אין הצדקה לעיכובו של עונש המאסר שנגזר על המבקש. באשר לשאלת סיכויי הערעור אומר, כי לא ניתן להתעלם מכך שערעורו של המבקש מופנה כולו לממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בידי בית המשפט קמא, ובאלה, כידוע, אין מדרכו של בית משפט זה להתערב (ראו ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.07) ) . מבלי לטעת מסמרות בשאלה זו ובזהירות המתחייבת נוכח השלב הדיוני בו אנו מצויים עתה, אומר כי לא התרשמתי שעניינו של המערער נמנה עם מקרים חריגים אלה. המבקש מעלה טענות רבות באשר לכך שהרשעתו נסבה על ראיות נסיבתיות בלבד, אולם בית משפט זה קבע לא אחת כי כוחן הראייתי של ראיות כאלה איננו נופל מזה של ראיות ישירות, וההבדל העיקרי בין השתיים נוגע למורכבות מלאכתו של בית-המשפט בהסקת המסקנה המפלילה על-פיהן. כאשר מדובר בראיה ישירה, מתמצית מלאכתו של בית-המשפט בבחינתה של מהימנות הראיה, ואילו כאשר מדובר בראיה נסיבתית, המסקנה המרשיעה צריכה להיות המסקנה האפשרית היחידה העולה מתצרף הראיות. בית המשפט שוכנע כי באשר למבקש זהו אכן מצב הדברים והלכה למעשה, המבקש כלל איננו מציע מסקנה חלופית למסכת הראיות הנסיבתיות "שההסתברות לאפשרות קיומה היא מהותית, ואינה זניחה או דמיונית" (ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 28.5.07)). עיקר טענות המבקש נסב על הפרשנות שנתן בית המשפט קמא לשיחה המוקלטת בין הנאשמים. אפילו אניח לטובת המבקש, כי חלקים משיחה זו ניתנים לפרשנות שונה מזו שנתנה להם הערכאה הדיונית – ובשאלה זו איני מביע כל עמדה –הרי שהכרעת הדין לא התבססה על שיחה זו בלבד, אלא על שורה של ראיות המצביעות על המבקש כמי שביצע את הדקירה. נוכח כל האמור, ובהתחשב באופיו העובדתי של הערעור שהגיש המבקש, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה סיכויי הערעור שהגיש הם גבוהים באופן המצדיק את עיכוב ביצועו של עונש המאסר. לכך יש להוסיף, כי העבירה בה הורשע המבקש היא חמורה ביותר, והיא בוצעה בשל עניין של מה-בכך. בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה היתרה הגלומה בעבירות דקירה, ולא אחזור על הדברים (ראו, למשל: ע"פ 3220/09 מוחמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.09); ע"פ 259/97

סובחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.4.98)). לנתונים אלה מצטרף אורכה של תקופת המאסר שנגזרה על המבקש. מדובר בפרק זמן בלתי מבוטל; ואף אם אניח, לטובת המבקש ומבלי להביע עמדה לגופו של עניין, כי בית המשפט יקל בעונשו, אין לדעתי חשש כי המבקש ירצה את כל עונשו או חלק ניכר ממנו בטרם יידון הערעור שהגיש לבית משפט זה. אמנם, המבקש נעדר עבר פלילי והוא היה משוחרר בתנאים במהלך משפטו, אולם בהתחשב במכלול הנתונים עליו עמדתי, ובכלל בדבר ריצוי מיידי של עונש המאסר אינני סבור כי יש בנתונים אלה כדי להצדיק את עיכוב ביצוע העונש.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 13.1.11 בשעה 10:00 בבוקר במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.