ע"פ 3220/09 אחמד מוחמד נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.

ערעור על גזר הדין שהושת על המערער בת"פ 7148/08 בבית המשפט המחוזי בחיפה (מפי השופטת סלע), לאחר שהורשע על פי הודאתו בגרימת חבלה מחמירה בנסיבות מחמירות, ובו נדון לשתי שנות מאסר בפועל ולמאסר על תנאי ל-15 חודשים בעבירות אלימות שהן פשע, או החזקת סכין, וכן לפיצוי המתלונן בסך 10,000 ₪.

ב.

על פי כתב האישום המתוקן, בעקבות חילופי דברים בין המתלונן למערער, ומשהסתובב המתלונן לעזוב לאחר השיחה, דקר המערער את המתלונן שלוש דקירות חודרות בגב, שפגעו ברקמת הריאה וגרמו פצע בטחול; בעקבות זאת אושפז המתלונן כיומיים. המערער היה כבן שמונה עשרה (כנראה שמונה עשרה וחודשיים) בעת העבירה ( שוב לא נכלל התאריך המדויק בכתב האישום, דבר שהוער עליו פעם אחר פעם, ונכתבה רק השנה - 1990 - כשהעבירה נעברה ב- 29.8.08; כיצד יידע בית המשפט מקבל כתב האישום אל נכון, אם אין מדובר בקטין?).

ג.

לאחר הודאת המערער, הוגש תסקיר שירות המבחן כנדרש בדין בגיל זה. בתסקיר ראשון נאמר, כי המערער סיים לימודים תיכוניים, והוא בן למשפחה נורמטיבית שאחד מילדיה חולה. המערער קיבל אחריות לביצוע העבירה, אך טען לאיום מצד המתלונן. בתסקיר משלים ציין השירות תמונה מורכבת, וציין כי המדובר בצעיר ללא עבר פלילי, וחשש לחשיפה לעבריינות על-ידי מאסר בפועל. הומלץ כי אם יישקל מאסר ירוצה בעבודות שירות, וכן יוטלו מבחן והשתתפות בקבוצה טיפולית.

ד.

נמסר לבית המשפט, בגדרי הדיון בעונש, על סולחה ותשלום פיצוי בגין ההוצאות הרפואיות למתלונן.

ה.

בית המשפט נדרש לתופעה המכונה "תת תרבות הסכין" ולפסיקותיו של בית משפט זה, שעניינן מאסר בפועל לתקופות של שנים בעבירות מעין אלה. סוף דבר, הושתו על המערער העונשים שנמנו מעלה.

ו.

בערעור נטען, כי בהטלת המאסר בפועל, לא ניתן משקל ראוי לגילו של המערער, להיעדר עבר פלילי, לחרטתו – שבוטאה בפני כל הגורמים – לסולחה, ולשהות במעצר בית. אשר למאסר המותנה נאמר, כי היה מקום לקיצורו ולסיוגו.

ז.

בתסקיר עדכני שהוגש לנו על-ידי שיורת המבחן למבוגרים ערב הדיון נאמר, כי המערער שוהה בכלא צלמון, התנהגותו תקינה, הוא שובץ במסגרת לימודים, אך בשל היעדר תובנה לבעייתיות לא שולב במסגרת טיפולית; עם זאת צוין כי בניגוד לעבר ניכרת נטילת אחריות רבה יותר. שירות המבחן ציין כי בכוונתו ליצור קשר עם גורמי הטיפול לעניין הסתגרות המערער בעת המאסר, כפי שמסר לשירות, ונזקקותו לטיפול ולתמיכה.

ח.

בפנינו טענה באת כוחו המלומדת של המערער בנוסף, כי יחסי משפחותיהם של המערער והמתלונן טובים, למתלונן לא נגרם נזק של ממש, והשארת המערער - כנטען - מאחורי סורג ובריח אינה משרתת את האינטרס הציבורי ואף מזיקה; למערער אח מוגבל הזקוק לו. נציגת שירות המבחן ציינה את התרשמות השירות בדבר נזקקות לטיפול.

ט.

באת כוח המדינה ציינה, כי העונש שהושת אינו ברף הגבוה של הענישה בקשת עבירות הדקירה; תופעת הסכינאות בעינה עומדת, והדקירות כאן לא היו מינוריות. בית המשפט קמא, בשיקולים רחבים, לא קיבל את המלצת שירות המבחן לעבודות שירות, אשר באה מחשש להידרדרות במאסר – אך דבר זה אינו רלבנטי עוד, כנטען, משמרצה המערער את מאסרו.

י.

לאחר העיון לא נוכל להיעתר לערעור. אין שופט בבית משפט זה שלא נחשף לריבוי תיקי הדקירה, אותה "מכת מדינה סכינאית", הבאים לפתחנו.חלקם מסתיימים גם במוות חלילה. אין בידינו כלים להתמודדות עמה אלא – ככלל –

מאסר משמעותי, המרחיק את העבריין האינדיבידואלי לתקופת המאסר מן הציבור, אך אולי גם מרתיע, ככל שיוצא הקול בדבר ענישה כזו; יהיו אמנם נסיבות מיוחדות, של קטינים בגיל צעיר מאוד או מקרים מיוחדים אחרים, שבהם תינקט הקלה, אך הכלל הוא מאסר (ראו ע"פ 6260/05 חדרה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט גרוניס)). בע"פ 8597/07 זועבי נ' מדינת ישראל נזדמן לי לומר, באשר למערער נעדר עבר פלילי שנדון לשלוש שנות מאסר, כך:

"אכן, ניתן למצוא פסיקה מגוונים שונים בעבירות דקירה, והדבר מעוגן בנסיבות המקרה, בחומרת הפגיעה, בגילו ובעברו של הנאשם וכיוצא באלה. לא נתיימר לומר כי הושגה "אחידות"; אחידות של ממש אינה אפשרית כמובן, שהרי אין תיק דומה למשנהו. ואולם, יש בסופו של יום מגמה ברורה בפסיקתו של בית משפט זה, והיא נובעת מצרכי הזמן והמקום: לתרום אותה תרומה שיכול בית המשפט להרים למאבק בתופעת הסכינאות, מעין מכת "מדינה", על ידי יחס מחמיר. אכן, גם נשק חם כנראה אין קושי עצום להשיג בארצנו למודת המילואים והאבטחה (ולהבדיל הטרור), הגם שהוא טעון רישוי. אך סכין היא נשק קר השוה לכל נפש, המצוי בכל מטבח, וככל שייחם המזג כך יונף הנשק הקר, בקלות ובקלות דעת. גם במקרה דנא באה הרמת הסכין בסיטואציה שאינה מצדיקה זאת, על רקע סכסוך נושן בין משפחות ואולי ביטוי שפתיים של המתלונן שלא נשא חן בעיני המערער. כגון דא עמלים אנו לשרש. במעשי דקירה שנסתיימו בפציעה של ממש שלוש שנות מאסר בפועל, אף אם אינן עונש קל, אינו עונש חמור שיש להתערב בו. ראו גם סקירת פסיקה בע"פ 607/07 עבדל סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2007), שם

הושת לבסוף עונש של שנתיים (במקום שנתיים וחצי) ודובר על עונשים "הנעים סביב שתי שנות מאסר בפועל... פעמים מעלה ופעמים מטה". ואכן, מנגד לעונשים הקלים יותר שהציג עו"ד מסאלחה בחריצותו, עומדים עונשים חמורים יותר, ובהם של שלוש שנות מאסר, שהגישה המדינה, ויש גם חמש שנות מאסר, הכל לפי הנסיבות".

י"א.

במקרה דנא הפכה קטטה של מה בכך לדקירת אדם מספר פעמים בגבו, ואף עם גילו הצעיר של המערער ועברו הנקי, אין גזר הדין נוטה לחומרה, ובית המשפט קמא אף ראהו לדידו כמקל, תוך שהתחשב לקולה בחרטה ובסולחה. על כן אין בידינו להיעתר לערעור. עם זאת נפנה תשומת לב שלטונות בתי הסוהר לצורך במעקב לעניין הטיפולי, וכן לכך שרצוי כי המערער יימצא בחברה "נקיה" ככל האפשר . עוד מקוים אנו, כי המערער ימשיך בהתנהגות טובה במאסר, והדעת נותנת כי אם כך יהיה, יעמוד הדבר לזכותו ביום שיישקל שחרורו על תנאי. בנתון לאמור איננו נעתרים לערעור.