ע"פ 8597/07 חסאן זועבי נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער בבית המשפט המחוזי בנצרת (השופטת דה-ליאו-לוי) בת"פ 1138/06 ביום 29.8.07, בגדרו נדון המערער, בעקבות הודאתו בכתב אישום מתוקן, לשלוש שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצר , שנה אחת של מאסר מותנה למשך שלוש שנים בעבירות אלימות ופשע, ו-15,000 ₪ פיצוי כספי למתלונן. זאת בעקבות הרשעתו בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין.

ב.על פי כתב האישום המתוקן בו הודה המערער, יליד 8.8.88, קיים בינו לבין משפחת המתלונן סכסוך "עתיק ימים". ב-26.10.06 המתין המתלונן ליד ביתו להסעה למקום עבודתו. משעבר המערער במקום והבחין במתלונן, התנפל ללא התגרות על המתלונן, ודקרו בסכין במותן ובזרוע ימין. למתלונן נגרמו פצעי דקירה, לרבות פצע חודר בבטן, הוא נותח בדחיפות ובוצעו תפירה של מעי דק ותפירות לפצעים.

ג.(1) בטרם גזר את הדין עיין בית המשפט קמא בתסקיר שירות המבחן למבוגרים. תואר רקע משפחתי מורכב; על פי התסקיר היה המערער מוכר לשירות המבחן גם בעבר מתיק של עבירות אלימות במשפחה ומתיק תקיפה הגורמת חבלה. צוין כי המערער מביע חרטה על העבירה, שנטען כי נעברה משקילל אותו המתלונן ובנסיבות הסכסוך רב השנים; הוא מבין את חומרתה ונוטל אחריות, ומביע רצון לפתיחת דף חדש, וכן התנהגותו במעצר ללא חריגות. עוד נמסר, כי כנגד המערער פתוחים 4 תיקים נוספים בגין תקיפה, איומים והחזקת סכין. נוכח כלל הנסיבות לא הובעה עמדה חד משמעית, אך נאמר כי אם תתבקש חלופה תתבקש דחיה לשם כך. בתסקיר משלים (כעולה מפסק הדין קמא; התסקיר לא הוגש לנו וגם לא מצאתיו בתיק בית המשפט המחוזי) נזכר קושי לבדיקת המוטיבציה של הנאשם להליך טיפולי.

(2) בית המשפט, בהסתמכו על פסיקת בית משפט זה, גזר את העונש כאמור מעלה.

ד.(1) בערעור – הערוך כדבעי – נטען, כי בית המשפט החמיר בעונשו של המערער מעבר לנחוץ בנסיבות בהשוואה למקרים אחרים, וכן לא התחשב בגילו של המערער ובעברו הפלילי הנקי. אפרש, כי הכוונה לכך שלא היו למערער הרשעות קודמות. כנגדו נטען כי כיוון שהמדובר במאסר ראשון, יש להיזהר בהטלתו משנה זהירות, גם מהיבט טובת הציבור, ובמיוחד מהיבט שיקומו של המערער, להבדיל משיקולי גמול. בא-כוח המערער טען, כי "המדובר בעבירה ראשונה מסוגה בחייו של הנאשם. אין המדובר באדם שעברו והתנהגותו מעידים עליו כמי שסכינו בכיסו והיא נשלפת ברגע אף על עניינים של מה בכך". לשיטתו יש מקום איפוא להליך טיפולי, אף אם שירות המבחן בתסקיר המשלים לא המליץ, מה גם שהמתלונן לא נפגע קשות, וסבור הוא כי יש להבחין בין חבלה חמורה אחת בלבד לבין פציעות שאינן מגיעות לדרגה זו.

(2) בטרם הדיון עיינו בתסקיר עדכני של שירות המבחן, בו נמסר כי המערער מתפקד כראוי במאסרו, וגם מביע חרטה על העבירה ואמפטיה כלפי קרבנה. המערער השתתף בבית הסוהר בסדנה של "שליטה בכעסים", אך אין בשלב זה תכנית טיפולית המשכית; השירות מציין, כי המערער נכון להשתלב בכל תכנית טיפול, אך בקשה שלו בעבר לטיפול בבית הסוהר חרמון נדחתה. שירות המבחן מסיים את תסקירו באמירה זו: "אנו רואים חשיבות כי במהלך יתרת מאסרו יוכל למצות הליך הטיפול במסגרת כלא טיפולי".

(3) בפנינו טען בא כוח המערער, תוך שהגיש רשימה ארוכה של פסקי דין מבתי משפט שונים, כי פסק הדין קמא חורג מן המקובל במקרי דקירה או פגיעה אחרת בנשק, בנאשמים בעלי עבר פלילי שגרמו נכות. זאת - שכן במקרים דומים נפסק מאסר של עד 18 חודש, ועל כן היתה בנידון דידן קפיצת מדרגה, אף בגדרי המאבק במה שקרוי "תת תרבות הסכין". לא הובאו בחשבון, כך נטען, נסיבותיו האישיות של המערער, שהיה כמעט קטין בשעת מעשה. ועוד, בינתיים נחתמה סולחה עם המתלונן שכללה תשלום פיצוי בסך 20,000 ₪, ויש להביאה בחשבון בנושא הפיצוי.

(4) נציגת שירות המבחן ציינה את המוטיבציה של המערער לטיפול, וכי השירות סבור שהדבר נחוץ וראוי.

(5) באת כוח המדינה סברה כי הענישה היתה במקומה; המתלונן נזקק לניתוח ותפירה של המעי הדק; אכן ערה היא לכך שיש גם פסיקה מקילה, אך בית משפט זה אישר עונשים בעלי מגמה מחמירה וזוהי הנחייתו.

ה.(1) לאחר העיון, לרבות באסמכתאות שהגישו הצדדים, לא ראינו מקום להיעתר לערעור. אכן, ניתן למצוא פסיקה מגוונים שונים בעבירות דקירה, והדבר מעוגן בנסיבות המקרה, בחומרת הפגיעה, בגילו ובעברו של הנאשם וכיוצא באלה. לא נתיימר לומר כי הושגה "אחידות"; אחידות של ממש אינה אפשרית כמובן, שהרי אין תיק דומה למשנהו. ואולם, יש בסופו של יום מגמה ברורה בפסיקתו של בית משפט זה, והיא נובעת מצרכי הזמן והמקום: לתרום אותה תרומה שיכול בית המשפט להרים למאבק בתופעת הסכינאות, מעין מכת "מדינה", על ידי יחס מחמיר. אכן, גם נשק חם כנראה אין קושי עצום להשיג בארצנו למודת המילואים והאבטחה (ולהבדיל הטרור), הגם שהוא טעון רישוי. אך סכין היא נשק קר השוה לכל נפש, המצוי בכל מטבח, וככל שייחם המזג כך יונף הנשק הקר, בקלות ובקלות דעת. גם במקרה דנא באה הרמת הסכין בסיטואציה שאינה מצדיקה זאת, על רקע סכסוך נושן בין משפחות ואולי ביטוי שפתיים של המתלונן שלא נשא חן בעיני המערער. כגון דא עמלים אנו לשרש. במעשי דקירה שנסתיימו בפציעה של ממש שלוש שנות מאסר בפועל, אף אם אינן עונש קל, אינו עונש חמור שיש להתערב בו. ראו גם סקירת פסיקה בע"פ 607/07 עבדל סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2007), שם הושת לבסוף עונש של שנתיים (במקום שנתיים וחצי) ודובר על עונשים "הנעים סביב שתי שנות מאסר בפועל... פעמים מעלה ופעמים מטה". ואכן, מנגד לעונשים הקלים יותר שהציג עו"ד מסאלחה בחריצותו, עומדים עונשים חמורים יותר, ובהם של שלוש שנות מאסר, שהגישה המדינה, ויש גם חמש שנות מאסר, הכל לפי הנסיבות. אין לומר איפוא, גם נוכח כלל הנסיבות האישיות בנידון דידן כפי שתוארו על-ידי שירות המבחן, כי בית המשפט קמא חרג באופן המצדיק התערבות, ובודאי שאין המדובר ב"קפיצת מדרגה", כטענת הסניגור המלומד.

(2) אשר לפיצוי, המתלונן אינו צד, והפיצוי גם אינו על הצד הגבוה; אנו מבקשים להניח כי בעת הסולחה נתנו הצדדים ליבם גם לעניין זה.

(3) לא נסיים מלאכתנו, בלא לשוב לעניין הטיפול במערער בעת מאסרו. המדובר באדם המבקש טיפול, והזקוק לו. איננו יכולים לשים עצמנו בנעליו של שירות בתי הסוהר, אך סבורנו כי כדי שהמערער לא ישוב לסורו, ולתועלת הרבים כמו לתועלתו שלו, ראוי להיענות למשאלתו, שהיא גם משאלת שירות המבחן ומשאלתנו, ולהעניק לו את הטיפול. יפה שעה אחת קודם. ואם אכן יתמיד המערער בהתנהגות ראויה במאסרו, הדעת נותנת כי זו תישקל ותעמוד לו ביום שידובר בשחרור על תנאי, וכמובן איננו קובעים מסמרות.

(4) בנתון לכך איננו נעתרים לערעור.