ע"פ 3108/04 רונן סרוסי נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירה של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בצירוף סעיפים 345(א)(1) ו-345(ב)(2) לחוק העונשין. על המערער הוטל עונש של 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל; מאסר על-תנאי של שנתיים וחצי; קנס בסך 2,000 ש"ח וכן המערער חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 8,000 ש"ח.

על-פי הנטען בכתב האישום, בחודש דצמבר 1993, הגיעה המתלוננת, שהייתה בזמן האירוע בת 18, לביתו של המערער באשדוד, בו שהה גם אחד בשם דוד אליאס. המערער ואליאס השכיבו את המתלוננת על המיטה, כשהמערער מחזיק בה בכוח ואליאס, אשר הוריד את מכנסיה, החדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה. תוך כדי מעשיו של אליאס, החדיר המערער בכוח את איבר מינו לתוך פיה של המתלוננת, וזאת בנוכחותו של אליאס.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה וחומרת העונש גם יחד.

אשר להרשעה, העלה בפנינו בא-כוח המערער טענות שונות הנוגעות לממצאים אותם קבע בית-המשפט המחוזי. עוד הוסיף וטען בא-כוח המערער, כי משפטו של המערער נשמע זמן ארוך למדי לאחר ביצוע העבירה ונמשך על פני שנים ובכך יש כדי להשפיע על קביעות המהימנות שקבע בית-המשפט המחוזי. עוד הצביע בא-כוח המערער על סתירות בגרסתה של המתלוננת בין דברים שאמרה במשטרה לבין דבריה בפני בית-המשפט.

אשר לעונש, טוען בא-כוח המערער, כי העונש הינו חמור יתר על המידה ולטעמו יש מקום להקל עם המערער, זאת במיוחד בשל כך, שהעונש הוטל שנים רבות לאחר ביצוע העבירה.

דיון

אקדים ואומר, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נכון וראוי בעיניי וסבורני כי אין מקום להתערב בו. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה, או כאשר הגרסה העובדתית שנתקבלה על ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על הדעת. (ראו ע"פ 993/00 נור

נ'

מדינת ישראל , פ"ד נ"ו (6) 205, וכן ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 564, 573). לערכאה הראשונה יתרון על פני זו שמעליה שכן היא מתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים ומגרסאותיהם. בתיק שלפנינו, ציין בית-המשפט המחוזי את התרשמויותיו מהעדויות שנשמעו בפניו, וקביעותיו בעניין זה מקובלות עלינו.

באשר לערעור על חומרת העונש, שקלנו את טענות המערער בעניין זה. אכן, יש קושי של ממש כאשר העונש בגין עבירה פלילית מוטל שנים רבות לאחר ביצוען אך יחד עם זאת, בית-המשפט המחוזי, בגוזרו את דינו של המערער, הביא עובדה זו בחשבון ועוד ציין כי חלק מהתמשכות הדיונים הייתה באשמתו של המערער אשר נסע לחוץ לארץ לתקופה מסויימת. אין ספק, כי יש בהתמשכות המשפט, הגורמת לעינוי דין לנאשם, משום שיקול בהקלה בעונש (בעניין זה ראו ע"פ 7117/03 דרגם זיידן

נ'

מדינת ישראל

(טרם פורסם)). אך יחד עם זאת, במקרה שבפנינו שיקול זה הובא בחשבון, כאמור לעיל, על-ידי בית-המשפט המחוזי. אילו הסתיים משפטו של המערער במועד סביר, ניתן להניח, כי בית-המשפט המחוזי היה גוזר עליו עונש חמור בהרבה מזה שנגזר עליו וזאת במיוחד לאור העובדה, שמדובר בעבירה חמורה שבה הוא הורשע.

העונש שהוטל על המערער אינו חורג מרף הענישה המקובל במעשים חמורים מעין אלה. נהפוך הוא, נוטה הוא לכיוון הקולא. בית-משפט זה הדגיש וחזר, כי עבירות מין מסוג זה ראויות לענישה חמורה ויש להוקיען קבל-עם ועדה.

התוצאה היא, שהערעור על שני חלקיו נדחה בזה.

המערער יתייצב לריצוי עונשו ביום 6.12.04, לא יאוחר משעה 10.00 בבוקר, בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.