ע"פ 3143/06 ניסן יוספי נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ש' ברלינר) בה נדחתה בקשת המערער לעכב את ריצוי עונשו עד להכרעה בערעור שהגיש.

1.ביום 14.3.04, בעקבות הסדר טיעון, הורשע המערער בבית משפט השלום עכו בתקיפת בת זוג, עבירה לפי סעיף 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), בכך שתקף את אשתו באופן שדחפה, תוך שהוא אוחז בידיו באזור גרונה, והטיחה לעבר קיר הבית, שבר עציצים, ולאחר מכן דחף את אשתו בשנית.

ביום 23.11.05, גזר בית משפט השלום על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים, וכן הפעיל את עונש המאסר על תנאי בן שלושת החודשים אשר נגזר עליו בתיק קודם, וקבע שירוצה בחופף לתקופת המאסר האמורה. עוד גזר בית המשפט על המערער עונש מאסר על תנאי לתקופה של שישה חודשים למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירת אלימות כלפי גוף האדם לפי חוק העונשין ויורשע בגינה. כן נקבע ששלושת חודשי המאסר ירוצו בדרך של עבודות שירות, החל ביום 21.2.06 בשעה 8:00.

2.המערער התייצב לריצוי עונשו רק ביום 13.3.06, כאשר בקשת עיכוב הביצוע הוגשה על ידו ביום 5.3.06. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, לאור הרשעותיו הקודמות של המערער והמאסר המותנה שהופעל. מכאן הערעור שלפניי, בו מבקש המערער כי העונש שהושת עליו יעוכב עד להכרעה בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי.

3.בא כוח המערער טוען, כי סיכויי הערעור גבוהים, לאור נסיבותיו האישיות של המערער, הודאתו והעובדה שמאז המקרה לא נשנו מעשי אלימות מצידו. עוד הוא טוען, כי הדיון בערעור קבוע ליום 14.9.06, ועד הדיון בערעור ירצה המערער את מלוא עונשו.

בא כוח המשיבה טוען כי המערער עשה דין לעצמו בכך שנמנע מלהתייצב לריצוי עבודות השירות במועד שנקבע, וכן הגיש את בקשת עיכוב הביצוע לאחר שכבר אמור היה להתחיל בריצוי עונשו, ועל כן דין הערעור להידחות.

4.אכן, ככלל, שיקול מרכזי בהחלטה האם לעכב ביצוע עונש מאסר, הינו אורך תקופת המאסר שנגזר על הנידון, בעיקר מכיוון שכאשר תקופת המאסר קצרה ביחס למועד בו צפוי להישמע הערעור, קיים חשש כי הנידון ירצה את מלוא העונש שנגזר עליו בטרם יישמע ערעורו (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, (להלן: עניין שוורץ )). עם זאת, בענייננו קיימים מספר שיקולים המטים את הכף לעבר דחיית הבקשה. ראשית, העובדה שהמערער עשה דין לעצמו ונמנע מלהתייצב לריצוי עבודות השירות במועד שנקבע. בא כוחו של המערער טען אומנם בדיון כי הייתה הסכמה עם הממונה על עבודות השירות שיגיע באיחור, אולם טענה זאת נטענה בשפה רפה ולא הוכחה. התנהגותו של המערער במהלך המשפט היא שיקול בהכרעה בבקשתו לעכב את ביצוע עונשו (עניין שוורץ , בע' 280), וברי כי דבר זה נכון גם ביחס להתנהגותו לאחר שנגזר עונשו. שנית, בערעורים שעניינם חומרת העונש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע גזר הדין (עניין שוורץ , בע' 282). במקרים אלו, מופרכת חזקת החפות שעמדה למערער עובר להרשעתו באופן חלוט (ע"פ 7789/05 אבו גב'ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 6.9.05)). לבסוף, סיכויי הערעור במקרה זה, מבלי להכריע כמובן בעניין, נראים על פני הדברים נמוכים: בית משפט השלום בחן את מכלול השיקולים הרלבנטיים, לקולה ולחומרה, ובהתחשב בעברו הפלילי של המערער, בכך שהעונש מורכב מהפעלת שלושה חודשי מאסר על תנאי שהושתו על המערער, בחופף לעונש של שלושה חודשי מאסר בגין העבירה הנוכחית, ובמדיניות הענישה המקובלת בעבירות אלימות מסוג זה שביצע שהמערער, אין מדובר בעונש שניתן לצפות כי ערכאת הערעור תתערב בו.

מהסיבות אותן פירטתי, וכן בהתחשב בחומרת העבירה ונסיבותיה, הערעור נדחה. עם זאת, במידת האפשר, אני סבורה כי מן הראוי שבית המשפט המחוזי יקדים את שמיעת הערעור.