ע"פ 3152/98 אילן מועלם נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת י' צור) הרשיע את המבקש (המערער), על פי הודייתו מפי סניגורו, בעבירות לפי סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז1977- בצירוף סעיף 64א (א) (ב) לפקודת התעבורה (נוסח חדש). לפי כתב האישום המתוקן, וכפוף לנוסח ההודייה שמסר הסניגור, נהג המבקש במכונית, בלי שהיה לו רישיון נהיגה, וגרם למותו של הולך רגל בן 76 שנים שחצה את הכביש. לאחר מכן המשיך בנהיגתו והסתלק מן המקום במכונית אחרת.

בית המשפט המחוזי גזר על המבקש מאסר לתקופה של 4 שנים, שמתוכה שנתיים וחצי לריצוי בפועל ושנה וחצי על תנאי, וכן פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 15 שנים. בית המשפט נעתר לבקשת הסניגור ודחה את ביצוע המאסר עד 19.5.98. בהחלטה נוספת חזר ועיכב את הביצוע "לפנים משורת הדין" עד 27.5.98.

בא כוח המבקש - שאיננו מי שהיה סניגורו בהליכים הקודמים - ביקש לעכב את הביצוע עד מתן פסק הדין בערעור שהגיש על פסק הדין. בא כוח המשיבה התנגדה לבקשה. קבעתי את מועד הדיון בבקשה להיום - 28.5.98 - ועיכבתי את תחילת ריצוי העונש עד לדיון בבקשה לעיכוב הביצוע.

2.בפתח טענותיו העלה בא כוח המבקש את הטענה כי הודייתו של המבקש בבית המשפט המחוזי ניתנה מחמת טעותו של סניגורו דאז, שלא שקל אל נכון את חומר הראיות, ובשל כך שהמבקש לא הבין אל נכון את משמעות הודייתו של סניגורו. לעצם ההרשעה היו בפיו שתי טענות עיקריות: האחת, כי הפגיעה בהולך הרגל שנהרג היתה בלתי נמנעת; השניה, כי המבקש נמלט מן המקום משום שהאירוע קרה בכביש שועפט, הולך הרגל שנפגע היה ערבי והמבקש חשש שהמון של תושבים ערבים שהיה במקום יעשה בו שפטים, לפיכך עומדת לו הגנת ה"צורך". בעבירת הנהיגה ללא רישיון הודה.

3.עיינתי בטענותיהם שבכתב של באי כוח בעלי הדין, שמעתי את טענותיהם בעל פה וכן עיינתי בחומר שהגישו לעיוני.

כפי שאני מתרשם, סיכוייו של המבקש להצליח בערעורו על פי הטענות ששטח בא כוחו לפני אינם גדולים. גם תקופת המאסר שהושתה על המבקש אינה קצרה. לא מצאתי גם טעם אחר לעכב את הביצוע. לפיכך אני דוחה את בקשתו של המבקש ומורה כי ריצוי עונשו יתחיל מיד.

לפי בקשתו של בא כוח המבקש ובהסכמת באת כוח המדינה תקבע המזכירות מועד קרוב ככל האפשר לשמיעת הערעור.