ע"פ 3197/07 וואהבי עיאט נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה

לעיכוב

ביצוע

של עונש מאסר בן שש שנים שהטיל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ג' קרא) על המערער בת"פ 40276/05, 40371/05, וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין.

1.

המערער, יליד 1981, עמד לדין עם 15 נאשמים נוספים בכתב אישום שכלל עבירות אשר בוצעו במסגרת התארגנות עבריינית רחבת היקף שעיסוקה בסחיטה ובגביית חובות. בראש ההתארגנות העבריינית עמדו ארבעה נאשמים, אחים לבית משפחת עיאט, אשר עסקו בפעילות העבריינית כמקור פרנסה ואילו המערער השתייך לקבוצת הנאשמים ששימשו כ"חיילים" באותה התארגנות אשר סרו למרותם של ראשיה. באסל עאסי (להלן: בסאל ) ועומר סוהיל ששימשו גם הם כ"חיילים" הפכו לעדי מדינה וכתב האישום התבסס בעיקר על עדויותיהם. המערער הואשם באישום אחד מתוך שישה-עשר האישומים שנכללו בכתב האישום והורשע בשתיים מתוך שלוש העבירות שיוחסו לו באותו אישום. הרשעתו של המערער עניינה בפרשה שהתרחשה בשנת 2001 במסגרתה זייפו שלושה מהנאשמים רישום בפנקס חובות ולפיו חייב אדם בשם אלי מועלם (להלן: מועלם ) סך של 100,000$ לקרוב משפחתם המנוח (להלן: המנוח ). לאחר שבשני מפגשים שנערכו עימו סירב מועלם לשלם את החוב, מסר לבסוף מועלם סך של 100,000 ש"ח לידי הנאשמים. במקביל פנה מועלם לאנואר מסראווה (להלן: מסראווה ), אשר ידע כי מועלם אינו חייב כסף למנוח, וביקש ממנו להעיד על כך בפני שלושת הנאשמים. לאחר שנודע לאחד משלושת הנאשמים על כוונתו של מסראווה להעיד לטובת מועלם הוא פנה אל המערער ואל נאשם נוסף, מסר לידיהם אקדח והורה להם לירות ברגליו של מסראווה. המערער והנאשם הנוסף הגיעו לביתו של מסראווה, קראו לו לצאת מביתו וכשיצא ירו ברגליו כשמונה יריות ונמלטו. כתוצאה מהירי נפצע מסראווה ברגליו ונזקק לטיפול רפואי. בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירות של נשיאת נשק וחבלה בכוונה מחמירה וזוכה מעבירה של סחיטה בכוח. ההרשעה התבססה בעיקרה על עדותו של בסאל אותה מצא בית המשפט המחוזי כמהימנה. הואיל ובסאל לא היה שותף לביצוע העבירות בפרשייה זו, קבע בית המשפט כי עדותו אינה נחשבת לעדות עד מדינה כהגדרתה בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] ועל כן לא נדרש לה סיוע. כל שנדרש, כך נקבע, הוא זהירות יתר בהערכת עדותו של בסאל בהיותו "עד מעוניין". מכל מקום, בית המשפט מצא תמיכה ראייתית לעדות זו בפרטים שונים עליהם העיד בסאל, בעדותם של מסראווה ואחיו ובמוצגים שנמצאו בזירת האירוע.

משהורשע כך בדינו נגזרו על המערער שש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. עם מתן גזר הדין דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערער לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו והוא החל בריצויו.

2.

המערער לא השלים עם פסק הדין בעניינו והוא מערער כאמור על הרשעתו ולחלופין על חומרת העונש. בקשתו לעיכוב ביצוע עונש המאסר מתמקדת בעיקרה בסיכויי הערעור. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בהרשיעו אותו על סמך עדותו היחידה של באסל ולטענתו נוכח הסתירות והפירכות הרבות שבעדות זו מדובר במקרה חריג המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות. בהקשר זה טוען המערער כי טעה בית משפט קמא בכך שמצא תמיכה לעדותו של באסל בעובדה שידע פרטים נכונים על המקרה וב"מבחן ההזדמנות הכפול". לטענת המערער, מדובר בפרטים כלליים להבדיל מפרטים מוכמנים והוא מדגיש כי לגבי נאשם אחר סירב בית המשפט לראות בפרטים מסוג זה משום חיזוק לעדותו של באסל. טענה נוספת בפי המערער היא כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי לא נדרשת תוספת ראייתית לעדותו של באסל. לטענתו, עדותו של באסל נמסרה כמקשה אחת לאחר שהובטחו לו טובות הנאה ובנסיבות אלה לא היה מקום לערוך אבחנה בין עבירות להן היה שותף לאלה שבהן לא היה שותף. על כן לשיטתו ראוי כי תיקבע הכרעה עקרונית באשר לתוספת הראייתית הנדרשת במקרים כגון דא. עוד טוען המערער כי הופלה לרעה לעומת מעורב אחר בפרשה אשר הופלל גם הוא על סמך עדותו של באסל ללא סיוע אך בניגוד למערער לא הועמד לדין. המערער מוסיף וטוען כי לא היה מקום להרשיעו בחבלה בכוונה מחמירה נוכח העובדה שהירי המיוחס לו היה הרתעתי בלבד ולא נועד לגרום מום או נכות למסראווה. אשר לעונש שהוטל עליו טוען המערער כי נוכח היותו בן עשרים בעת ביצוע העבירות שגה בית משפט קמא משלא הורה על קבלת תסקיר של שירות המבחן טרם שהורה על מאסרו. מכל מקום מלין המערער על חומרת העונש שהושת עליו והוא מדגיש בהקשר זה את גילו הצעיר, את הזמן הרב שחלף מעת ביצוע העבירות, את מעמדו הזוטר בהתארגנות העבריינית וכן את העובדה שאחד מראשי ההתארגנות, שהורשע בשישה אישומים, נדון ל-15 שנות מאסר. לבסוף טוען המערער כי במהלך רוב תקופת המשפט שהה הוא במעצר בית וגם בכך יש כדי להטות את הכף לטובת קבלת הבקשה.

3.

המשיבה, מצידה, מתנגדת לבקשה ולטענתה עיקר הערעור מופנה כלפי ממצאי מהימנות מובהקים ועל כן סיכוייו להתקבל אינם גבוהים. בהקשר זה טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי מצא סיוע לעדותו של בסאל אף שהדבר היה בבחינת למעלה מן הצורך ועוד היא מוסיפה כי מתקיים אצל המערער היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בחבלה בכוונה מחמירה. אשר לגזר הדין טוענת המשיבה כי בית משפט קמא קבע מדרג ראוי של ענישה והיא מדגישה את קביעתו כי המערער היה "חייל" בכיר ונאמן לראשי ההתארגנות העבריינית. אשר לטענה בדבר הצורך בתסקיר של שירות המבחן מדגישה המשיבה כי בעת שנגזר עונשו היה למערער עבר פלילי מכביד ועל כן לא היה בתסקיר כדי למנוע את הטלת עונש המאסר.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי הגשת ערעור אין בה כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע עונש המאסר וכי על המבקש את עיכוב הביצוע מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט שבנסיבות המקרה נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים הצריכים לעניין (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 277 (2000)). במקרה דנן הורשע המערער בנשיאת נשק ובחבלה בכוונה מחמירה וביצוען של עבירות אלה מלמד כי מדובר בעבריין מסוכן שיש להגן על הציבור מפניו. כמו כן יש ליתן משקל לכך כי חרף גילו הצעיר יש למערער עבר פלילי הכולל שלוש הרשעות קודמות ובהן הרשעה בעבירת אלימות, בגינן כבר ריצה בעבר עונש מאסר. שיקול נוסף אותו יש להביא בחשבון הוא כי תקופת המאסר שנגזרה על המערער איננה קצרה ועל כן אין חשש כי המערער ירצה את רוב עונשו טרם הישמע הערעור ותיפגע זכותו לערער. לכך יש להוסיף כי הידיעה שהוא צפוי לעונש מאסר ממושך אם ייכשל ערעורו עלולה להגביר את החשש להימלטות מאימת הדין, אף אם במהלך משפטו בערכאה הדיונית התייצב המערער למשפטו כנדרש (ראו עניין שוורץ ). אשר לסיכויי הערעור. בחינת טיב הטענות שמעלה המערער מובילה לכלל מסקנה כי מדובר בעיקרו של דבר בטענות המופנות כנגד ממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית ובטענות מסוג זה לא יהיה בדרך כלל כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים לערעור (ראו ע"פ 9930/06 פלוני נ' מדינת ישראל , תק על 2006(4) 4271 (2006)). בית המשפט המחוזי שמע את עדותו של בסאל, התרשם ממנה באופן בלתי אמצעי ובחר להאמין לה. בית המשפט

נימק בהרחבה את קביעותיו בעניין זה בלא שהתעלם מהיותו של בסאל עד מדינה ואף מצא חיזוקים התומכים בעדות זו. בנסיבות אלה ניתן לומר בזהירות המתבקשת בשלב מקדמי זה כי טענות אלה אינן מגלות, על פני הדברים, עילה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר. גם הטענה בדבר אי קבלת תסקיר שירות המבחן טרם שנגזר על המערער עונש מאסר אין בה כדי להוביל לקבלת הבקשה. אכן, סעיף 38 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בשילוב עם הוראות אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), תשכ"ד-1964 מחייב קבלת תסקיר כתנאי להטלת עונש מאסר בפועל על מי שביום ביצוע העבירה טרם מלאו לו 21 שנים. משכך, מחויב היה בית משפט קמא לקבל תסקיר של שירות המבחן בעניינו של המערער, שהינו יליד שנת 1981 וביום ביצוע העבירה בה הורשע (28.3.2001) היה כבן עשרים. אולם, בהתחשב בעברו הפלילי של המערער בגינו כבר ריצה בעבר עונש של שלוש שנות מאסר וכן בהתחשב בעבירות החמורות שבהן הורשע במקרה דנן, נראה על פני הדברים כי המערער יתקשה לטעון שאי קבלת התסקיר בעניינו גרמה לו עיוות דין. לא למותר להוסיף ולציין בהקשר זה כי במסגרת הטיעונים לעונש לא הועלתה כלל בקשה מצד המערער לקבלת תסקיר. בנסיבות אלה אינני סבורה כי אי קבלת התסקיר יכולה להצדיק את עיכוב ביצועו של עונש המאסר שנגזר על המערער. יחד עם זאת, על מנת לאפשר להרכב שידון בערעור לגופו להידרש לטענה ואף להורות בעקבותיה הוראות אופרטיביות, ככל שימצא זאת לנכון, אני סבורה כי בשלב זה יש לקבוע את הדיון בערעורו של המערער בהקדם ובנפרד מערעוריהם של יתר הנאשמים בפרשה, על מנת שההרכב ייתן דעתו לסוגיית התסקיר.

בכפוף לאמור לעיל, הבקשה נדחית.