ע"פ 3202/08 יוסף עליאן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 14.1.07, בשעת בוקר, ובעת שנהג ברכב, נכנס המערער לצומת בו דלק אור אדום ברמזור שהיה מוצב בכיוון נסיעתו. אותה שעה נכנס לצומת רוכב קטנוע, שבכיוון נסיעתו דלק האור הירוק. המערער פגע עם חזית רכבו בצדו הימני של הקטנוע, וכתוצאה מכך נהרג הרוכב – אלי בורוכוב ז"ל, והמערער נפצע קשה.

המערער הודה בעובדות האמורות, ובגדרו של הסדר טיעון עתרה המשיבה להרשיעו בעבירת "הריגה", לגזור לו 42 חודשי מאסר ו-20 שנות פסילה, בעוד שההגנה עתרה לעונש של 24 חודשי מאסר ועונש פסילה מתון. בסופו של יום דן בית המשפט המחוזי את המערער ל-34 חודשי מאסר, 24 חודשים מאסר על-תנאי ופסילה מלקבל או להחזיק ברישיון במשך 12 שנים. כן נקבע, כי המאסר שנגזר בתיק הנוכחי יצטבר לעונש מאסר אחר בו נושא המערער בעקבות הרשעתו, בפרשה אחרת, בבית המשפט המחוזי בנצרת.

נגד שני עניינים מופנה הערעור שבפנינו. נטען, כי נסיבות האירוע לא הצדיקו את הגשתו של כתב אישום בגין עבירת "הריגה", וניתן היה להסתפק בעבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין. כן נטען, כי נכון היה לאפשר למערער לשאת במאסר שנגזר לו בחופף למאסר בתיק האחר.

אין בידינו לקבל את הערעור. באשר להרשעה - המערער היה רשאי למצות את זכותו על פי דין, ולנסות לשכנע את בית המשפט המחוזי כי העובדות בהן הודה אינן מבססות הרשעה בעבירה הריגה. ולא זו בלבד שהוא וסנגורו לא נהגו כך, אלא שמפיו של המערער נרשמה, עובר להכרעת הדין, ההצהרה הבאה: " לשאלת בית המשפט אני משיב שאני מודה בביצוע עבירת ההריגה המיוחסת לי בכתב האישום בכל הנוגע לאירוע תאונת הדרכים שבמהלכה מצא המנוח את מותו" (ראו עמ' 4 לפרוטוקול הדיון). וכאן המקום להדגיש, כי סנגורו הנוכחי של המערער היה גם זה שייצג אותו בפני הערכאה הדיונית, ולא נותר לנו אלא לתהות אחר התנהלותו של עו"ד גולן בערעור זה.

באשר לצבירת העונשים – בתיק האחר (ת.פ. 1098/07 של בית המשפט המחוזי בנצרת), נדון המערער למאסר של 52 חודשים ו-14 ימים, לאחר שנמצא אשם בביצוע עבירות בנשק, התחזות לעובד ציבור, הפרעה לשוטר, התפרצות וגניבה. הנה כי כן, מדובר בשתי פרשות שונות, ביניהן לא קיימת זיקה כלשהי, ועל כן היה המערער ראוי לעונש נפרד בגין כל אחת מהן. בפני המערער היתה פתוחה הדרך לבקש את צרוף התיקים, ומטעמים השמורים עמו בחר שלא לעשות זאת.

באשר לעונש גופו - נוכח תרומתו המכרעת של המערער לתאונה, העונש שהושת עליו הנו מתון ביותר. הוא לא ציית להוראות רמזור, נכנס לצומת שלא כדין וללא נקיטת אמצעי זהירות, וכתוצאה מכך פגע ברוכב קטנוע שכל "חטאו" הסתכם בכך שלרוע מזלו הוא נקלע לדרכו של נהג עבריין. כתוצאה מכך קיפח רוכב הקטנוע את חייו, ואת התוצאה הקשה הזו יכול היה המערער למנוע בנקל, לו רק קיים את מצוות הדין. נוכח הקטל הנמשך בדרכים, לו תורמים נהגים רשלניים ופורקי עול, שוב אין מנוס מן המסקנה כי בגזר הדין לא נפלה שגגה כלשהי המצדיקה את התערבותנו, ולפיכך, הערעור נדחה.