ע"פ 3251/06 עזיז בכרי נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בקריות (כבוד סגן הנשיא א' מגן), מיום 08.03.06, שלא לפסול את עצמו מלדון בת.פ. 2220/04.

1.המערער הורשע, ביום 22.05.05, בביצוע עבירות שונות לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975. בית משפט השלום בקריות (כבוד סגן הנשיא א' מגן) גזר עליו עשרים חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס כספי. לאחר מתן גזר הדין, התברר למשיבה כי קודם לכן, הורשע המערער בעבירות ביטחוניות (ת.פ. 2898/02 (השלום עכו) וע"פ 1530/04 (מחוזי חיפה), להלן: ההרשעה הביטחונית), ודינו נגזר שם לתקופת מאסר של 20 חודשים. ההרשעה הביטחונית לא הופיעה בתיקו הפלילי של המערער במשטרה במועד מתן גזר הדין בעבירות המס, וזאת משום שטרם נעשתה חלוטה ועונש המאסר בגינה עוכב (רע"פ 876/95). בעקבות הגילוי המאוחר של ההרשעה הביטחונית, ביקשה המשיבה לחדש את הדיון בעניינו של המערער בבית משפט השלום בקריות, ולקבוע כי עונש המאסר שנגזר עליו בגין עבירות המס ירוצה במצטבר לעונש שהוטל בהרשעה הביטחונית.

2.הבקשה לחידוש הדיון נדחתה (ביום 06.06.05). בהחלטתו, קבע בית המשפט כי גזר את דינו של המערער על פי הנתונים שהונחו בפניו, ומאז קם מכיסאו ולא יוכל להמשיך בדיון לגביו. כן הוסיף בית המשפט כי "ברור כליל והדבר גם עולה בבהירות מהנמקת גזר הדין שלי, כי לא התכוונתי ולא חשבתי להטיל עליו עונש שיהיה חופף למאסר אחר שלא ידעתי על קיומו. עם זאת, לא בידי להושיע ודומה שאין לתביעה דרך אלא באמצעות ערעור לערכאה שמעלי". לאור מצב דברים זה, פעלה המשיבה במתווה שהותווה לה, וערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. בפסק דינו, החזיר בית המשפט המחוזי את הדיון לבית משפט השלום בקריות, תוך שהוא מורה על קבלתם של פסקי הדין בעניין ההרשעה הביטחונית כראיות חדשות.

3.עם חזרת הדיון לבית משפט השלום, ביקש המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינו. לטענתו, נוסח ההחלטה בעניין חידוש הדיון מגלה כי דעתו של בית המשפט כבר ננעלה ביחס לעונש הראוי לו, באופן המעלה חשש ממשי למשוא פנים כלפיו. בעניין זה, מסתמך המערער על לשון ההחלטה, בה מציין בית המשפט כי לא התכוון ולא חשב להטיל עונש חופף למאסר אחר שלא ידע על קיומו. בקשת הפסלות נדחתה. בנימוקיו, מסביר בית המשפט כי דבריו כוונו לכך שמטבע הדברים, לא התחשב ואף לא יכול היה להתחשב בגזר דין אחר שכלל לא ידע על קיומו. בכל מקרה, נסיבות הדברים אינם פוגמים ביכולתו לדון בעונשו של המערער באופן ענייני וללא משוא פנים. מכאן הערעור.

4.בערעור שלפני חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסילה. הוא מדגיש כי בקשתו אינה נסמכת על כך שערכאת הערעור החזירה את הדיון לבית המשפט שדן בו בראשונה, שהרי עניין של יום ביומו שערכאה דיונית נדרשת לדון בעניין שהוחזר אליה על ידי ערכאת הערעור. טענתו נסמכת על לשון החלטתו של בית המשפט בעניין חידוש הדיון (מיום 06.06.05).

5.לאחר שמיעת הצדדים ועיון בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. החלטתו של בית המשפט אינה מגלה חשש ממשי למשוא פנים כנגד המערער. כל שיש בה היא התייחסות עניינית לכך שבנסיבות המקרה, לא יכול היה בית המשפט לשקול את קיומה של הרשעה נוספת בעת מתן גזר הדין. ההחלטה נוקטת בלשון עבר, ומכוונת לתיאור מהלכיו של בית המשפט טרם אותו מועד, בשונה מגילוי דעה ביחס לתוצאה הראויה בעתיד. טוען המערער כי מההחלטה עולה כי דעתו של בית המשפט ננעלה לקבוע – ויהי מה – כי המערער ישא את עונש המאסר שהוטל עליו במצטבר לכל עונש אחר, ורק מטעמים של סדר דין נאלץ שלא להורות כן לאחר מתן גזר הדין. לא דיי בטענה זו כשלעצמה. על המערער להראות חשש ממשי לכך שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח(3) 573, 605) . ספקולציה לחשש ממשי אינה מספקת (ע"א 3400/05 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' בסון (לא פורסם)). פרשנותו של המערער לדברי בית המשפט רחוקה היא. אין היא עומדת במבחן השכל הישר. לעניין זה הבהיר בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות כי דבריו כוונו לכך שבהעדר ידיעת הנתונים לא יכול היה לשקול ולהתייחס אליהם וכי אין מניעה כי יבחן את הסוגיה העולה בפניו באופן ענייני. דברים אלו מקובלים עלי. מטעמים אלו, מצאתי לדחות את הערעור.

הערעור נדחה.