ע"פ 337/13 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (תפ"ח 31800-06-11, כבוד סגן הנשיאה י' אלרון והשופטים מ' גלעד ו- מ' רניאל ).

המבקש הואשם בשתי עבירות של מעשה מגונה במשפחה (ריבוי מקרים), ביחס לשתי בנותיו, על פי סעיפים 351(ג)(2) ו-348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי, העידו המתלוננות עצמן, חוקרת הילדים שחקרה את המתלוננת 1, העובדת הסוציאלית של היחידה הטיפולית במרכז החירום המטפלת במתלוננות מאז חשיפת המעשים, פקידת הסעד באזור מגורי המתלוננות ואמן של המתלוננות (היא אשתו של המבקש). לטובת ההגנה העיד המבקש בלבד.

בהכרעת דינו המקיפה, בחן בית המשפט המחוזי העדויות והראיות בתיק. במסגרת זאת, קבע בית המשפט כי עדותה של המתלוננת 1 מהימנה, ונתמכת בעדויות הנוספות שניתנו בעניינה, בהן עדות האם לה סיפרה הבת על האירועים. במסגרת זאת, קיבל בית המשפט את עדותה של הבת, היא המתלוננת 1, שעל פיה במשך מספר שנים המבקש נהג להכנס לחדרה בעת שהיא ישנה ולגעת בעדינות באיבר מינה, עד שהיא הייתה מתעוררת ומחליפה תנוחה, אז היה עוזב את החדר. בשונה, על פי גרסת המבקש, המפורטת בהכרעת הדין, היה נכנס לחדרן של הבנות על מנת לפתוח את החלון, בעיקר בחודשי הקיץ, ובדרך מלטף את ביתו בראש, בגב ובישבן. יחד עם זאת, הכחיש כי היה במגע משום כוונה מינית, או כי ניסה להוריד לבת את התחתונים. בית המשפט קבע כי גרסת המבקש אינה מהימנה ודחה אותה.

לפי האישום השני ביצע המבקש מעשה מגונה גם באחותה הגדולה של המתלוננת 1 (שתכונה המתלוננת 2). בית המשפט קבע כי אף שהוא מאמין למתלוננת 2, הרי שנוכח כבישת העדות עד לעדותה של המתלוננת 1, ובשל העובדה שמדובר בטענה לקרות אירוע בודד שנים ארוכות קודם לעדות, קם ספק סביר המצדיק את זיכויו של המבקש מאישום זה.

משכך, נפנה בית המשפט למלאכת גזירת הדין. בית המשפט קבע כי טווח הענישה לעבירות מסוג זה הוא בין שנת מאסר בפועל לבין ארבע שנות מאסר בפועל בתוספת מאסר על תנאי ופיצויים לקרבן העבירה. בית המשפט עמד על חומרת המעשים ופגיעתן במתלוננות, את העדר נכונותו של המבקש להשתתף באורח סדיר בהליך טיפולי, ואת העדר שיתוף הפעולה עם המרכז להערכת מסוכנות. יחד עם זאת, לקולה שקל בית המשפט את העובדה שבתוך הטווח של העבירות המיניות במשפחה, אשר הינו חמור ביותר כולו, מדובר בעבירה קלה יחסית. על בסיס זה, גזר בית המשפט על המבקש שתי שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, שנת מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננות בסכום של 50,000 ש"ח.

לבקשת המבקש, עיכב בית המשפט את מועד תחילת ריצוי העונש ליום 20.1.2013, כדי לאפשר לו להגיש ערעור לבית משפט זה, במסגרתו תבחן שאלת הארכת עיכוב ביצוע העונש.

בבקשתו, טוען המבקש כי יש מקום לעכב את ביצוע העונש, ממספר טעמים. ראשית, טוען המבקש כי אף שמדובר בעבירה חמורה, הרי שהמעשים שנעשו במקרה הנוכחי הם בטווח התחתון של החומרה. שנית, טוען המבקש כי נוכח תקופת המאסר הקצרה שנגזרה עליו, ישנו חשש כי אי עיכוב העונש יוביל למצב בו ירצה את מרבית עונשו עד שינתן פסק דין בערעורו. שלישית, לגישתו, סיכויי הערעור טובים. בתוך כך, מדגיש המבקש כי ערעורו נוגע אף להכרעת הדין, ולא לגזר הדין בלבד. רביעית, לטענתו המסוכנות הנשקפת ממנו נמוכה, וכי אף בתקופת המשפט לא היה במעצר. לבסוף, טוען המבקש כי יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות, בהן הצורך לתמוך באימו ולדאוג לפרנסתו ולפרנסת בנותיו (הן המתלוננות).

במענה, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה. זאת, בראש ובראשונה נוכח היות הערעור מופנה בעיקרו לממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, בהם לרוב אין ערכאת הערעור מתערבת. בהמשך לכך, טוענת המשיבה כי סיכויי הערעור נמוכים גם ביחס לגזר הדין, המצוי בטווח הענישה המקובל לעבירות מסוג זה, ואשר לגישתה הוא עונש קל משהיה ראוי במקרה זה.

לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור שהגיש המבקש, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל.

כידוע, נאשם אשר נגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו מיד לאחר מתן גזר הדין. עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים שבהם קיימות נסיבות מיוחדות, אשר משקלן עולה על זה של משקל האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של הענישה (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000)). במסגרת הבקשה לעיכוב הביצוע על בית המשפט לבחון, בין היתר, את חומרת העבירה ונסיבותיה; תקופת המאסר; חשש מהימלטות מאימת הדין; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של המבקש ונסיבותיו האישיות. על בית המשפט לאזן בין השיקולים ולבחון האם יש מקום לסטות מהכלל הקובע שעונש המאסר יבוצע מיד לאחר מתן גזר הדין.

בענייננו, נוטה הכף לכיוונו של המבקש. אמנם, עבירת מעשה מגונה בקטינה בת משפחה עבירה חמורה ביותר היא. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה הנוכחי ישנם טעמים טובים לקבלת הבקשה. הטעם הראשון לכך הוא תקופת המאסר הקצרה שנגזרה עליו, אשר מעלה את החשש כי הוא ירצה חלק לא מבוטל ממנה בטרם ידון ערעורו. לצד זאת, נראה כי הסכנה שבהישנות האירועים, או בהימלטותו של המבקש מאימת הדין, נמוכה היא, מקום בו המתלוננות גרות בנפרד ממנו, ומקום בו לא שהה במעצר בעת משפטו. בהמשך לכך, אכן יש לתת משקל, לגישתי, לעובדה כי המבקש מערער על הכרעת הדין, ולא רק על גזר הדין. אשר לסיכוי ההליך, ברי, כי אין מקום בשלב זה לקבוע מסמרות באשר לטענות השונות שהועלו, ודי בכך שהם אינם מופרכים, בצירוף הטעמים שפורטו לעיל, כדי להביא לעיכוב ביצוע העונש.

נוכח כל האמור, הריני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר על המבקש עד להחלטה אחרת. המבקש יפקיד סכום של 15,000 ש"ח לשם הבטחת התייצבותו למשפט וזאת, בנוסף לערבויות שנקבעו לו בזמנו. מזכירות בית המשפט מתבקשת לקבוע את התיק לדיון בהקדם, בהתאם ליומנו של בית המשפט.