ע"פ 3549/02 תאופיק נבארי נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. בית המשפט מצא כי ביום 20.9.2001 פגש המבקש את המתלוננת, בעיר נס ציונה, הציג עצמו בכזב כבנו של אדם שהיה מוכר לה, הציע לה להתלוות אליו בדרכה לחנות המכולת. בהגיעם למקום נסתר בדרך, ביקש המבקש, כך נקבע בפסק הדין, לשכב עם המתלוננת, ומשזו סירבה לכך בתוקף אחז בחזקה בכתפיה, הצמידה לתלולית עפר ובעל אותה. בסוף המעשה הזהיר אותה, לבל תספר על המקרה לאיש.

בית המשפט המחוזי, בדעת רוב, גזר על המבקש עונש מאסר לריצוי בפועל למשך שמונה שנים ועונש מאסר מותנה בן שנתיים. שופט המיעוט סבר, כי העונש שנגזר על המבקש קל מידי, בנסיבות המקרה, והציע להטיל על הנאשם מאסר בפועל למשך ארבע עשר שנים.

כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, ועתה הוא מבקש לשחררו מן המאסר אותו החל כבר לרצות, וזאת עד למתן פסק-דין בערעור. המבקש סבור, כי סיכוייו לזכות בערעור סבירים ביותר. הוא סבור כי לא היה מקום להאמין לגרסת המתלוננת בשל סתירות שנתגלו בה, לשיטתו. הוא סבור, כי לא הוכחה כלל חדירה במהלך קיום יחסי המין בינו לבין המתלוננת ומכל מקום מתעורר - לטענתו - ספק בשאלה זו האחרונה.

משלא הוכח שנמצאו סימני זרע בתוך גופה של המתלוננת, נציגת המדינה מצביעה על כך שנמצאו סימני זרע שנקשרו למבקש בבדיקת D.N.A , על שמלתה של המתלוננת וכי הדבר מתיישבת היטב גם עם האפשרות שבשלב מסויים היתה חדירה לגופה.

ממצאיו של בית המשפט המחוזי מעוגנים בחומר הראיות שהובאו לפניו ובאמון שנתן בית המשפט בעדות המתלוננת. המבקש העיד על עצמו בעדות שמסר למשטרה, בשלב מסויים, כי אמר למתלוננת שהוא מבקש לשכב איתה "ולא הסכימה ואז תפסתי אותה בכוח ואז גמרתי בין הרגליים". גם לשיטתו זו המדובר בעבירת אלימות חמורה מעין כמוהה ושאלת החדירה או העדרה, שאלה שהוא מקפיד עצמה, אינה גורעת, בנסיבות המקרה הזה, מהאופן האלים של העבירה שביצע גם על פי עדותו זו. מכל מקום אף אם יתקבלו בערעור טענותיו אלה - והתביעה סבורה כאמור כי אין לכך כל סיכוי - אין להניח שעונשו יופחת באופן שירצה יותר מהעונש שיגזר עליו עד למועד מתן פסק הדין בערעור. המבקש היה עצור במהלך משפטו ועתה, משנמצא אשם בעבירות המיוחסות לו ומשנגזר עליו עונש מאסר לתקופה משמעותית, אין כל עילה להורות על שחרורו בערובה.

התוצאה היא שאין להיעתר לבקשתו של המבקש להפסיק את ריצוי מאסרו בשלב זה ולשחררו בערובה עד למתן פסק-דין בערעור.

הבקשה נדחית.