ע"פ 3568/10עלי פאעור נ. מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן:

1.

המערער ונאשם נוסף (להלן: כאיון ) הורשעו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירה של ניסיון לביצוע שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 403 סיפא ו-402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). בהכרעת הדין נקבע, כי בשעת בוקר מוקדמת באחד מימיו של חודש פברואר 2010 ניסו המערער וכאיון לשדוד מיעקב מרדכנוב (להלן: המתלונן ) את מכשיר הטלפון הנייד שלו, לאחר שהאחרון סירב לאפשר להם לבצע שיחה מן המכשיר. זאת עשו, תוך שכאיון מגדף את המתלונן ותוך שהמערער וכאיון מכים את המערער באגרופים ובועטים בו. כתוצאה מן התקיפה נגרמו למתלונן חבלות בפניו ובצווארו, שטפי דם בעינו והוא התקשה בפתיחת פיו. במהלך המשפט, הכחישו המערער וכאיון את מעורבותם באירוע וטענו כי המתלונן טעה בזיהויים, אולם לאחר שמיעתן של הראיות, קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופט צ' גורפינקל ) את גרסת המתלונן - אשר נתמכה בעדויותיהם של שוטרים שהגיעו לזירה ובראיות נוספות - העדיף אותה על פני גרסתם של המערער וכאיון, והרשיע את השניים בעבירה שלעיל.

2.

בגזר דינו, עמד בית המשפט על השיקולים שהנחו אותו בגזירת עונשם של המערער וכאיון. בית המשפט הדגיש את שכיחותן של עבירות אלימות מן הקטגוריה שבה עסקינן וקבע, כי ככל שהפגיעה בקורבן חמורה יותר יש להחמיר בעונש המוטל על האחראים לה. עם זאת, צוין כי במקרה שלפנינו המערער וכאיון הורשעו בניסיון שוד ולא בשוד ממש. לכך הוסף כי על-אף האלימות הקשה שהפעילו השניים, תוצאות הפגיעה במתלונן לא היו כה חמורות. אשר לחלקם של השניים נקבע כי חרף העובדה שכאיון היה זה שהחל בתקיפה והיה הדומיננטי מבין השניים, הרי שהמערער נטל חלק פעיל בתקיפה, הכה ובעט במתלונן ועל-כן אין הבחנה ממשית בין השניים. בית המשפט עמד על שיקולי הענישה הישימים בהתייחס לכל אחד מהם. לכף חובה נשקלה העובדה כי המערער הורשע בביצוע עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות כשנה וארבעה חודשים בלבד קודם לאירוע נושא הרשעתו הנוכחית. בצד האמור, צוין כי מאז אירוע זה לא הסתבך המערער בפלילים; ובנוסף, הוא נשוי ואב לילדה, מתגורר בבית הוריו ומסייע לאביו הסובל מנכות. להבדיל מן המערער עברו של כאיון היה נקי. לאחר שאיזן בין מכלול שיקולים אלה, גזר בית המשפט על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו והפעיל לו עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים; מתוכו 6 חודשים לריצוי בחופף ו-6 חודשים לריצוי במצטבר. כמו כן, נגזר על המערער עונש מאסר מותנה למשך שנה. בנוסף לאלה, הורה בית המשפט להפעיל התחייבות בסך 5,000 ש"ח שהוטלה על המערער בגין הרשעה קודמת וכן חויב המערער לשלם למתלונן פיצוי בסך 5,000 ש"ח. על כאיון נגזר עונש של 18 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו ושנת מאסר על תנאי, ואף הוא חויב לשלם למתלונן פיצוי בסך של 5,000 ש"ח.

3.

מכאן הערעור שלפנינו בגדרו טוען המערער, כי לא היה מקום לגזור עליו עונש דומה לזה שנגזר על כאיון משום שאף לשיטתו של בית המשפט המחוזי היו הבדלים משמעותיים בחלקם של השניים שנטלו באירוע. לגישתו, עובדה זו עולה אף מן הגרסה שמסר המתלונן, אשר התמקד בעדותו בעיקר במעשיו של כאיון. גם לגופו של עניין סבור המערער, כי העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה ולדידו, היה מקום לבחון אפשרויות שיקום ולהזמין בעניינו תסקיר מבחן אשר יבחן את ההשפעות האפשריות של שליחתו לכלא על מצבו הנפשי ועל משפחתו. המערער סבור כי בגזירת הדין לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות וביניהן, לגילו הצעיר – 21 – בעת ביצוע המעשה; להיותו נשוי ואב לילדה; ולכך שהוא עובד בשתי משרות על מנת לפרנס את משפחתו ומטפל באביו הנכה. נוכח כל האמור, מבקש המערער להורות על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו, אשר ייבחן אלטרנטיבות למאסר מאחורי סורג ובריח. לחלופין, מבקש המערער לקצר את תקופת המאסר שהושתה עליו.

4.

המשיבה סומכת ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. היא מדגישה, כי ההרשעה הנוכחית היא הרשעתו השלישית של המערער, אשר הורשע בעבר בהחזקת סמים ובתקיפה וכי בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של המערער להורות על עריכת תסקיר שירות מבחן בענייננו. עוד הודגש, כי על-אף שבית המשפט נענה בעבר לבקשתו של המערער והשית עליו מאסר מותנה בלבד, שב המערער לסורו וביצע עבירת אלימות נוספת. בנסיבות אלה, ונוכח כך שלשיטת המשיבה העונש שנגזר על המערער אינו חורג מרמת הענישה המקובלת, אין לעמדתה עילה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ויש להותירו על כנו.

5.

לאחר עיון במכלול הנתונים שלפנינו, בחינת נימוקי הערעור ושקילת טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא, כי התערבותה של ערכאת הערעור בגזירת הדין היא מצומצמת, ומיוחדת למקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית או למקרים בהם העונש שנגזר על הנאשם סוטה באופן ברור ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו למשל ע"פ 6925/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.10.10); ע"פ 5729/09 לוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.4.10); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 29.1.09)). עניינו של המערער אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. עיון בגזר הדין מעלה, כי בית המשפט המחוזי נתן את דעתו לכלל השיקולים הרלוונטיים ואיזן ביניהם כהלכה ולא מצאנו כי התוצאה אליה הגיע מצדיקה את התערבותנו. מעשיו של המערער חמורים. יחד עם שותפו הוא תקף, בשל עניין של מה בכך, עובר אורח תמים, תוך שימוש באלימות. אף אם למתלונן לא נגרמו חבלות ממשיות, לא ניתן להתעלם מן הפחד ומצוקת נפגע העבירה הנלווים, מטבע הדברים, למעשי אלימות מעין אלה. אף לא ניתן להתעלם מכך, שמעשים מעין אלה הפכו לתופעה רווחת. חובתם של בתי המשפט להילחם בתופעה זו ולהגן על שלום הציבור. גילו של המערער במועד ביצוע העבירות אכן היה צעיר, אולם חרף נתון זה,

עומדות לחובתו – הרשעה קודמת בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות ופציעה, והעובדה כי את המעשים נושא הערעור הנוכחי הוא ביצע שעה שמאסר מותנה תלוי ועומד נגדו.

6.

נוסיף ונאמר, כי גם בטענה לפיה נוכח השוני בין חלקו של המערער לחלקו של כאיון בעבירה לא היה מקום לגזור עליהם עונשים דומים, אין כדי לסייע למערער. זאת, משום שהמערער וכאיון הורשעו בניסיון לביצוע שוד בצוותא ובית המשפט המחוזי קבע כי על אף שכאיון היה הדומיננטי מבין השניים, הרי שהמערער לא ניסה למנוע את תקיפת המתלונן והוא אף הצטרף לחברו תוך שהוא נוטל חלק פעיל בנעשה. יתרה מזאת, כפי שציין בית המשפט המחוזי בגזר-דינו, בעניינו של המערער קיימות נסיבות

לחומרא אשר אינן

קיימות

ביחס לכאיון שותפו, שעברו נקי. איזון בין מכלול הנתונים עליהם עמדנו מוביל למסקנה כי העונש שנגזר על המערער היה הולם בנסיבות העניין ולא מצאנו כי הוא מקים עילה להתערבותנו. לבסוף נאמר, כי בנסיבות המקרה שלפנינו ונוכח כך שבעת ביצוע המעשה גילו של המערער היה למעלה מ – 21 שנים, לא קמה חובה לערוך תסקיר מבחן בעניינו עובר לגזירת הדין (וראו סעיף 38 לחוק העונשין וסעיף 1 לאכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), תשכ"ד-1964). בית המשפט המחוזי החליט שלא להורות על עריכת תסקיר, ובנסיבות שלפנינו, לא מצאנו כי החלטה זו מקימה עילה להתערבותנו (והשוו: ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל , פסקה 18 לפסק-דינו של הש' מ' חשין (לא פורסם, 26.11.07)).

נוכח כל האמור, הערעור נדחה.