ע"פ 357/07 חד'ר אבו כף נ. מדינת ישראל

(לעניין המערערים 1, 3)

השופט א' רובינשטיין:

א.

ערעור זה מסב עצמו על הקנס בסך 10,000 ₪ כל אחד, שהושת על המערערים 1 ו-3 וכן על המערער 2 (ראו סעיף ב' להלן) על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 8148/06 (השופט צלקובניק); זאת - לצד עונשים אחרים והם 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, וכן שנים עשר חודשי מאסר מותנה. העבירות בהן הורשעו המערערים כולם לפי הודאתם כללו כליאת שווא, תקיפה בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר. הטרוניה שבערעור נוגעת לכך שהקנס האמור לא נכלל בהסדר הטיעון בו נסתיים התיק, ובית המשפט קמא סטה בנקודה זו מן ההסדר אותו אישר בכללותו.

ב.

זה המקום לציין כי מערער 2, שהוא בנו של מערער 1 ואחיינו של מערער 3, לא הופיע לדיון. בא כוחו עו"ד אלקרינאוי, החתום על הודעת הערעור יחד עם באי כוח המערערים 1 ו-3, ואף נתבקשה בשעתו דחיה משנולד לו בן בשעטו"מ, העביר לצערנו רק עובר לדיון, והדבר הובא לידיעתנו תוך כדי הדיון, הודעה כי אינו מייצג עוד את מערער 2, ויש להזמין איפוא את המערער אישית. ואולם, לא היתה כמובן אפשרות לכך בעת הדיון, הצדדים האחרים הופיעו, ולא ראינו איפוא מקום שלא לקיים את הדיון לגבי מערערים 1 ו-3. פסק דין זה מתייחס אליהם בלבד, והם יכונו להלן המערערים. נוסיף כי התרשמנו על פי דברים שנאמרו באולם שמועד הדיון ידוע למערער 2, אך בהיעדר הזמנה פורמלית נאלצנו לפצל את הדיון.

ג.

בתמצית המדובר במעשה קשה. לבית המערער 2 ואימו היתה התפרצות ונגנב כסף רב; המערערים כולם חשדו בשני פלונים שגנבו את הכסף ונדברו לכלוא אותם, לאיים עליהם ולהכותם עד שיימסר הכסף. וכך מסופר בכתב האישום בו הודו המערערים:

"4. הנאשמים 1, 2 ואברהים עבדאללה אבו כף

(להלן: אברהים) הלכו בבוקר יום 22.5.06 לבית המתלונן 1 בשבט אבו כף ודרשו לדבר עימו לגבי הכסף שנגנב, אחזו במתלונן 1 וניסו לקחתו עימם, אולם המתלונן 1 הכחיש כל קשר לעניין, ואימו של המתלונן 1 גירשה אותם מהבית.

5.הנאשם 1 ואחר, במסגרת הקשר דלעיל ולשם קידומו, הגיעו בבוקר יום

22.5.06, סמוך לשעה 07:30 לבית המתלונן 2 בשבט אבו כף וסיפרו לו שנגנב כסף רב, ודרשו ממנו לבוא איתם לבית. המתלונן 2 התלווה אליהם לבית, ואז יצא עם האחר ועם הנאשם 3 שהראו לו עקבות בשטח הקשורים להתפרצות.

6.הנאשם 3, בבית, תקף את המתלונן 2 בכך ששבר מקל וניסה להכותו, בעט בחזהו של המתלונן 2, ומשך באוזניו. הנאשם 1 איים על המתלונן 2 בכך שאמר לו שהוא גנב את הכסף והורה לנאשמים 2, 3 שלא ישחררו אותו אלא יזרקו אותו בבור כנקמה על כך שלא מצאו את הכסף.

7.סמוך לאחר מכן הגיעו שוב הנאשמים 1,2 ואברהים לבית המתלונן 1 ודרשו לשוחח עימו בביתם, אמרו לו כי המתלונן 2 נמצא בביתם ושהם רוצים לדעת אם הוא שותף של המתלונן 1. הנאשמים 1, 2 ואברהים התעקשו כי המתלונן 1 יתלווה אליהם, ואז המתלונן 1 ואימו נסעו עמם לבית.

8.כשהגיעו המתלונן 1 ואימו לבית, אחז הנאשם 3 במתלונן 1 והרחיק אותו מאימו, דחף את האם ודרש ממנה לעזוב את המקום. הנאשמים תחקרו את המתלונן 1, אולם המתלונן 1 שב והכחיש את מעורבותו בגניבה.

9.הנאשמים 2,3 לקחו את המתלונן 1 הצידה והרחיקו אותו מהבית, ושם שב הנאשם 2 ותחקר אותו והנאשם 3 איים עליו שיפגע בו, המתלונן 1

הודה כי גנב את התיק ובו הכסף יחד עם המתלונן 2, והסתיר את הכסף, ואז חזרו עימו לבית.

10.הנאשמים והאחרים הבחינו בניידת משטרה מתקרבת לבית, ואז הנאשמים 2, 3 לקחו את המתלונן 1 ברכב מסוג סובארו (להלן: הרכב) והושיבו אותו ליד הנהג, והכניסו את המתלונן 2 לתא המטען ונסעו בשבילי עפר כדי לברוח מהמשטרה ולהפחיד את המתלוננים כדי שיספרו להם איפה הוסתר הכסף.

11.בשלב זה התקרבה לרכב ניידת משטרה כחול לבן ונסעה אחרי הנאשמים 2, 3 שלא האטו ולא עצרו, אלא האיצו את מהירות נסיעתם והתרחקו מהשוטרים והנאשם 3 דרש מהנאשם 2 שיסע במהירות ויתחמק מהמשטרה, והנאשם 2 עשה כן. במהלך הנסיעה שבו ואיימו הנאשמים 2, 3 על המתלוננים שיפגעו בהם ויכו אותם ודרשו לדעת היכן הכסף.

12.הנאשמים 2, 3 המשיכו בנסיעה עד שאזל הדלק ברכב, ואז הנאשם 2 ברח מהרכב במהירות כשהוא לוקח עימו את המתלונן 1. כשהגיעו השוטרים אמר להם הנאשם 3 כי המתלונן 2 הוא הגנב, ולא עשה דבר

(כך במקור – א"ר) והשוטרים, שלא הבינו במה מדובר התירו לנאשם 3 ללכת מהמקום.

13.הנאשמים 2, 3 המשיכו והחזיקו במתלונן 1 באותו יום עד שהמתלונן 1 מסר להם את הכסף, עוד באותו יום".

ד.

(1)

ההסדר עליו נמסר לבית המשפט קמא ביום הכרעת הדין (6.11.06) כלל עתירה לעונש מוסכם של 6 חודשים שירוצו בעבודות שירות, ומאסר על תנאי לפי שיקול דעת. הובהר על ידי בית המשפט כי אינו כבול להסדר וניתן להטיל עונש שונה. המערערים הופנו לממונה על עבודות שירות בלא קביעת מסמרות לגבי העונש.

(2) בישיבת 5.12.06 צוין מטעם התביעה, כי תיקון כתב האישום בא בשל קשיים ראייתיים. הצדדים ביקשו לאמץ את הסדר הטיעון.

(3) בגזר הדין מיום 13.12.06 ציין בית המשפט, כי התלבט בעונש, אותו ראה כמופלג בקולתו נוכח חומרת העבירות; אמנם יד המתלוננים היתה במעל, אך אין להסכים לעשיית דין עצמית בדרכים פסולות. עם זאת, נוכח הודאת המערערים, חסכון הזמן והקשיים הראייתיים שעליהם מסרה התביעה, וכן העובדה שלא נטען כי המתלוננים ניזוקו פיסית, נגזר העונש כמפורט מעלה, קרי – בתוספת הקנס.

ה.

(1) כאמור, מופנה הערעור כלפי רכיב הקנס. נטען כי בית המשפט שגה בסטותו מהסדר הטיעון בלא שנימק זאת, בעוד שהיתה הסתמכות של המערערים, שהם מפרנסים יחידים, על ההסדר – ועצם עבודות השירות היוה עליהם נטל קשה. עוד נאמר, כי לשיטתם, אילו התנהל התיק עד סופו ספק אם היה ניתן להרשיעם, בהקשר הראייתי; למערערים נעשה עוול משנגנב כסף רב מביתם על-ידי המתלוננים, ועל כן די במאסר כדי לפרוע את חובם לחברה, ואין מקום לקנס. ועוד נטען, כי המדובר במי שאינם ידם משגת, ותשלום הקנס גורם להם קשיים רבים.

(2) בא כוח המדינה טען, כי משניתנה למערערים פריסת תשלומים בהחלטתו של בית משפט זה, אין להידרש עוד לעניין היכולת הכלכלית, ובאשר לעצם הסדר הטיעון, בית המשפט קמא התלבט באשר להסדר נוכח אופי העבירה ועברם הפלילי של המערערים. לשיטת המדינה, יש לבחון את גישת בית המשפט קמא על פי מכלול העונש, והמדובר אך בתוספת מינורית להסדר, ועל כן אין מקום להתערבות.

ו.

(1) לאחר העיון לא ראינו מקום להיעתר לערעור. אכן ככל שהמדובר בהסדרי טיעון הנטיה היא לכבדם (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577), ועם זאת הוטעם שם, כי על בית המשפט לשקול תדיר את השיקולים הראויים לעונש בגדרי תפקידו ואחריותו (השופטת – כתארה אז – ביניש בעמ' 608). סטיה מן ההסדר הגורמת לשינוי בעמדת התביעה טעונה הסבר הן לעריכת ההסדר מעיקרא והן להסתייגות הימנו עתה (דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ , פ"ד נט(1) 281, 318 (השופטת – כתארה אז – ביניש)).

(2) אשר לעמדת בית המשפט קמא, ניכר בעליל מפסק דינו כי סבר שהפרשה מצדיקה עונש חמור יותר, נוכח חומרתה; יצוין גם כי למערערים עבר פלילי, ובמיוחד למערער 3 שהורשע בעבירות גניבה והסעת שוהה בלתי חוקי. הדברים שהובאו מעלה, בהם הודו המערערים, מדברים בעדם. עם זאת לא ראה בית המשפט לדחות את הסדר הטיעון, מה גם שהוא נומק על ידי התביעה בקשיים ראייתיים; על כן ביטא את אי הנחת לא בהשתת מאסר מאחורי סורג ובריח אלא בהכבדה מסוימת אחרת, בכסף, שהיא במקרה דנא אולי אקויוולנטית רעיונית לכ-3 חודשי מאסר נוספים (קנס של 10,000 ₪). כך או אחרת, בית המשפט לא חרג מגדרי סמכותו שעה שסבר כי יש מקום להחמרה מסוימת, ונזכיר כי למערערים הודע כי אינו כבול בהסדר.

(3) ואשר לעמדת התביעה, בשקלול הדברים, משהמדובר בהכבדה כלכלית מסוימת שאין בה פגיעה בחרות המערערים (ושאמנם בהחלטת השופט לוי מיום 21.10.07 בבקשה לעיכוב ביצוע גם הוקלה במובן של פריסת התשלומים), איננו רואים מקום להתערבות בנושא הקנס. זאת, בהשיתנו אל לבנו את חומרת המעשים, שהמערערים הודו בהם ואת קולתו היחסית של העונש העיקרי – מאסר בעבודות שירות ומאסר על תנאי, קרי, הם לא נשלחו אל מאחורי סורג ובריח.

(4) איננו נעתרים איפוא לערעור.

(5) המערער 2 יודיע בתוך 21 יום אם עודו עומד על ערעורו. המזכירות תואיל להמציא את פסק הדין לכתובתו.