ע"פ 3570/06 מוסא אבומחראם נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע יוחסו למערער מספר עבירות אותן ביצע, על פי הנטען, בתאריך 12.8.04. על פי גרסת המשיבה, הסיע המערער באותו יום ברכבו שלושה תושבים של הרשות הפלסטינית. בקטע הכביש שבין צומת להבים לצומת שוקת נדרש המערער על ידי שוטרים אשר ניצבו במחסום לעצור, אולם הוא לא ציית להוראה, האיץ את מהירות הרכב, סטה מנתיב נסיעתו, עבר לנתיב הנגדי ומשם לשולי הכביש, ותוך כדי כך ניסה לדרוס שני שוטרים. אלה האחרונים נסו על נפשם, ובדרך זו ניצלו מפגיעה. בשלב זה נוקר אחד מצמיגיו של הרכב לאחר שעלה על דוקרני המחסום, אולם הדבר לא מנע מהמערער להמשיך בנסיעה מהירה, כשג'יפ משטרתי דולק בעקבותיו. במעשיו סיכן המערער משתמשים אחרים בדרך שנאלצו לסטות לשולי הכביש, והוא המשיך בכך עד שבשלב מסוים עצר והורה לנוסעים שהיו עמו לרדת. בשלב זה הדביק הג'יפ המשטרתי את המערער, ובעת מעצרו הוא תקף את אחד השוטרים.

במהלך משפטו בפני בית משפט קמא לא הכחיש המערער כי נהג ברכב, אך לטענתו לא היו עמו נוסעים. כמו כן, טען כי לא הבחין במחסום המשטרתי, לא ניסה לדרוס איש, לא נמלט במהירות פרועה ואף לא תקף שוטרים. להשלמת התמונה נוסיף, כי במרחק מה מרכבו של המערער נתפסו שלושה שוהים בלתי חוקיים, אולם המערער טען כי לא היתה לו זיקה כלשהי אליהם. דא עקא, גרסה זו לא זכתה לאמונו של בית המשפט המחוזי, שביכר על פניה את גרסתם של עדי המשיבה. נקבע (ראו עמ' 4 להכרעת הדין), כי "גרסת [ המערער ] כי לא עבר במחסום דינה להדחות כטענה בלתי סבירה ובלתי אמינה לחלוטין, הן לנוכח עדותם האמינה של השוטרים כי שמרו על קשר עין עם כלי רכבו של [ המערער ] מרגע בו הגיע אל עבר המחסום, עבר את המחסום ועד לרגע בו נעצר על ידו, וכן לנוכח אמרתו הספונטאנית של [ המערער ] שבאה באוזניהם של השוטרים 'מה עשיתם לי מחסום', אותה אף תעדו בכתב. גם גרסתו של [ המערער ] באשר לירידתו מן הכביש אל שולי הדרך לא היתה אמינה. בעוד שבבית המשפט הסביר כי ירד מהכביש אל צדי הדרך, לכיוון חורשת ג'ו אלון, במטרה לטייל במקום, מנוגדת גרסה זו מן הגרסה אותה מסר במשטרה לפיה, ירד לצדי הדרך כדי לטפל בכלי רכבו וזאת משום שהבחין בתקר בגלגל עוד קודם לכן...".

לא ראינו מקום לדחות, וממילא גם לא להתערב, בממצאיו האמורים של בית המשפט המחוזי. נהפוך הוא, אנו סבורים כי נוכח הקרבה המידית שנוצרה בין המערער לשוטרים בעת הגיעו למחסום, היתה בידי אלה האחרונים האפשרות להבחין היטב במספר הנוסעים ברכב, וממילא טענתו של המערער לפיה נסע בגפו, וכי אין לו זיקה לשוהים הבלתי חוקיים שנמצאו בזירה, לא היתה ראויה לאמון.

הנה כי כן, בפנינו מקרה נוסף בו ניסה נהג להימלט מידיהם של אנשי החוק כדי למנוע את מעצרו, ולצורך כך לא בחל באמצעים תוך שהוא נוהג בצורה מופקרת ומסכן בכך את חייהם של משתמשים אחרים בדרך. נוכח כל אלה אנו סבורים כי הרשעת המערער בדין יסודה, ומדעתנו לא שינינו גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעוניה של באת-כוחו המלומדת של המערער, עו"ד נ' פוריאן, על-פה.

באשר לערעור כנגד העונש – המערער נדון ל-40 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך שלוש שנים שמניינן מיום שחרורו מהכלא. איננו סבורים כי בעונש זה יש חומרה כלשהי, באשר הוא תואם את מדיניות הענישה הנוהגת ששמה לה למטרה להלחם בתופעה של השתוללות נהגים בדרכים, בכלל, וכזו שמקורה בסירוב לציית להוראות אנשי החוק, בפרט.

הערעור נדחה אפוא על שני חלקיו.