ע"פ 3610/99 סאמי שיבלי נ. מדינת ישראל

העורר הובא לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של מעשה מגונה, אינוס וכליאת שווא. הטענה היתה, שהוא אנס במכונית מתלוננת, שאותה הסיע לביתה, והחזיק אותה במכונית הזו בניגוד לרצונה. בסופו של דבר הוא זוכה מעבירת האינוס מחמת הספק, מפני שהביא עדות רפואית שתמכה בגרסה, שאין לו יכולת לבצע חדירה בניגוד לרצון הקורבן בשל בעיה רפואי. הוא הורשע בשתי העבירות האחרות ונדון ל7- שנות מאסר, מהן 4 בפועל. העורר לא משלים עם הרשעתו. הוא הגיש ערעור, ולפני מונחת בקשתו לדחות את ביצוע העונש עד לסיום ההליכים בערעור.

כידוע, בבקשה מעין זו צריך לשקול שני שיקולים, והם הסיכוי בערעור והשאלה, אם ביצוע גזר הדין יוצר מצב בלתי הפיך. לגבי השאלה השניה אין ספק, שבכל גזר דין של מאסר בפועל, ביצוע גזר הדין יוצר מצב בלתי הפיך. נותר לענות על השאלה הראשונה - סיכויי הערעור.

בא כוח העורר מיקד את דבריו בשתי נקודות. הראשונה היא, שבית משפט קמא קיבל ראיה שלא כדין. כדי להזים את הגרסה של העורר, הוגש חלק מפרוטוקול דיון בבית משפט אחר בנושא, שממנו יכול היה בית המשפט להבין, שכבר התנהל פעם משפט בעבירת מין נגד העורר. הנקודה השנייה, לדעת הסניגור, היא, שלאחר שהעורר זוכה מן העבירה החמורה, היה מקום לזכותו כליל. לדעתו, אם עדות המתלוננת לא התקבלה לגבי האינוס, לא היה מקום לקבלה בעבירות האחרות.

באת כוח המדינה מתנגדת לעיכוב הביצוע ותומכת בהכרעת הדין.

לדעתי, צריך להבחין בין מקרים שבהם התנהל המשפט כאשר הנאשם משוחרר בערובה לבין מקרים, שבהם הנאשם היה במעצר במהלך המשפט. אם הנאשם כבר מרצה את המאסר צריך מידה גדולה יותר של שכנוע כדי להפסיק את המעצר ולשחררו.

מן הכלל אל הפרט. במקרה דנן העורר היה נתון במעצר עד תום ההליכים. והוא ממשיך בריצוי המאסר. אם היה מקום להחזיקו במעצר כאשר עמדה לזכותו

חזקת חפותו, בודאי שאין מקום לשנות החלטה זו עכשיו כשהורשע, אלא אם כן נראה בעליל, שיותר מתקבל על הדעת שהערעור יתקבל ממה שידחה. אינני יכול לאמר זאת. אינני מוכן להכריע בשלב הזה בשאלה האם העדות בדבר גרסתו של העורר במשפט אחר היתה קבילה או לא, אבל בהנחה שהסניגור צודק והראיה הזו אינה קבילה, עדיין אין פירושו של דבר, שהכרעת הדין מתבטלת בשל כך.

אשר לטענה השניה, היא עומדת בניגוד לדברים המפורשים שבפסק הדין. אף על פי שהשופטים קובעים בהכרעת הדין, שיש ספק סביר ביחס לשאלת האינוס, הם מסייגים את הדברים במפורש ואומרים:

" מבלי שהדבר יגרע כהוא זה מן האמון המלא שנותנים אנו בעדותה של..."

(עמ' 85 לפסק הדין).

בנסיבות כאלה, בשום אופן אי אפשר לאמר, שברור ומובן מאליו, שבית המשפט שלערעור יקבל את הטענה, הנוגעת למהימנותה של העדה.

סיכומו של דבר, בנסיבות העניין לא ראיתי מקום להחליט על דחיית ביצוע העונש, והבקשה נדחית.

לתשומת לב המזכירות: יש לקבוע את הערעור לדיון באופן כזה שיהיה טעם בדבר, דהיינו - בהקדם האפשרי.