ע"פ 3632/14 אנואר אבו סבית נ. מדינת ישראל

1.

בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו מיום 1.5.2014 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ביתן) שניתן בת"פ 52068-01-13, בגדרו נגזרו על המבקש 18 חודשי מאסר בפועל ותשעה חודשי מאסר על תנאי.

2.

ביום 8.1.2014 הורשע המבקש, על פי הודאתו, בעבירה של החזקת נשק לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, ביום 15.1.2013 בשעות הלילה, שהה המבקש ביחד עם חליל אבו-כף והשניים נפגשו עם אדם נוסף. במהלך הפגישה קיבל המבקש תיק גב ובו נשק מסוג תת מקלע מאולתר אשר בו מחסנית וכדור בקנה. צוין כי המבקש לא ידע על הימצאותם של המחסנית והכדור. בהמשך, בעת שנסע המבקש עם חליל ברכב הורה להם כוח מג"ב לעצור את הרכב. לאחר שדרכו של הרכב נחסמה על ידי רכב משטרתי יצא המבקש מהרכב והחל להימלט בריצה כשהוא אוחז בתיק. בהמשך, במנוסתו, השליך המבקש את התיק ובו הנשק.

3.

טרם מתן גזר הדין הגיש שירות המבחן לבית המשפט תסקיר בעניינו של המבקש. בהתחשב בגילו הצעיר של המבקש, עברו הנקי, רצונו לתפקד באורח נורמטיבי, אל מול דפוסיו הבעייתיים וחומרת העבירה, לא בא שירות המבחן בהמלצה טיפולית בעניינו, אלא המליץ על הטלת עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות. עוד העריך שירות המבחן כי שליחתו של המבקש לריצוי מאסר מאחורי סורג ובריח תביא לנסיגה ניכרת ברמת תפקודו.

4.

כאמור, ביום 1.5.2014 נגזר דינו של המבקש. בגזר הדין עמד בית המשפט על חומרתן הרבה של עבירות נשק ועל הסכנה הגלומה בהן. נקבע כי על אף שהמבקש עצמו לא עשה שימוש בנשק, פוטנציאל הנזק שבמעשיו הוא גדול מאוד. נוכח זאת, בין היתר, דחה בית המשפט את המלצת שירות המבחן וקבע כי בעניינו של המבקש לא מתקיימות אותן הנסיבות המצדיקות חריגה ממתחם הענישה ההולם. על כן, גזר בית המשפט על המבקש 18 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי המעצר) ותשעה חודשי מאסר על תנאי. הוחלט כי המבקש יתייצב לריצוי העונש ביום 15.6.2014.

5.

המבקש הגיש ערעור על חומרת עונש המאסר ובצידו הבקשה דנא לעיכוב ביצועו. בערעור נטען, בין היתר, כי ראוי להפחית "באופן משמעותי" מתקופת המאסר. בדיון בבקשה נטען אף כי היה מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן ולגזור על המבקש מאסר לריצוי בעבודות שירות. נטען בבקשה כי סיכויי הערעור טובים, וכי דחיית הבקשה תסכל את ההליך הערעורי, שכן עד למועד שמיעתו עלול המבקש כבר לרצות תקופת מאסר משמעותית. לטענת המבקש, כאשר מדובר בתקופות מאסר קצרות יחסית, כבענייננו, הנטייה בפסיקה היא לעכב את ביצוע עונש המאסר. כן טוען המבקש, כי מכלול הנסיבות בעניינו מחזקות את המסקנה כי יש לעכב את ביצוע העונש. לעניין זה מונה המבקש את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות, גילו הצעיר, עברו הנקי, האופן בו הוא התנהל במשפט לצד העובדה שבכל התקופה בה הוא משוחרר בתנאים, הם לא הופרו על ידו.

6.

ביום 21.5.2014 הוריתי למשיבה להשיב בכתב לבקשה. בתשובתה התנגדה המשיבה לבקשה. לטענתה אין מדובר בתקופת מאסר כה קצרה אשר דחיית הבקשה תביא לייתור ההליך הערעורי. לעמדתה, אין מקום לעכב את ביצוע העונש, הן משום חומרת מעשי המבקש, הן משום הסיכוי הנמוך שעונשו יומר בעבודות שירות, נוכח מדיניות ההחמרה בענישה בעבירות נשק.

7.

בדיון חזרו באי-כוח הצדדים על עמדותיהם הנ"ל. המבקש טען כי לא ייפגע האינטרס הציבורי אם יעוכב ביצוע העונש, בין היתר נוכח היותו משוחרר מזה זמן, והדגיש שהיעדר המלצה טיפולית בתסקיר מלמד שלא נמצא צורך בטיפול. לעניין זה גרסה המשיבה, והצדק עימה, כי היעדר ההמלצה בא לרקע הכחשה מצד המבקש של בעייתיות בהתנהלותו. בא-כוח המבקש הציג פסיקה ממנה הוא מבקש ללמוד כי בעבירות נשק שנעברו בנסיבות דומות לפרשה דנא, ואף במקרים חמורים יותר, הוטלו על נאשמים עונשי מאסר בעבודות שירות. לכך השיב בא-כוח המשיבה, כי בצד מקרים אלה ניתן לאתר מקרים רבים יותר בהם אושרו בבית משפט זה עונשי מאסר לתקופות ממושכות מעונשו של המבקש אף כשהיה מדובר בצעירים שעברם נקי. האחרון אף ציין כי מדובר בערעור על העונש בלבד, ותקופת המאסר בצירוף מדיניות הענישה בעבירות נשק אינן יוצרות חשש ממשי לפיו עד לשמיעת הערעור ירצה המבקש תקופת מאסר שתסכל את סיכויי הערעור.

8.

איני רואה צורך בחזרה על שיקולי בית המשפט בעניין עיכוב ביצוע עונש מאסר. הדברים ידועים ומפורטים היטב בפסיקה. במקרה דנא אמנם אורך תקופת המאסר "גבולי" מבחינת משקלו של שיקול זה בכלל השיקולים הצריכים לעניין, במיוחד בהתחשב בניכוי תקופת המעצר (כארבעים יום). ואולם יתר השקולים מטים את הכף לעבר דחיית הבקשה – אין מדובר במי שמצוי בעיצומו של תהליך טיפולי משמעותי שראוי שלא לקטעו ואין מדובר בנסיבות אישיות חריגות. בזהירות המתחייבת אוסיף, כי נוכח מדיניות הענישה בעבירות נשק איני סבור שרב הסיכוי שעונש המאסר לריצוי בין כתלי הכלא יבוטל כליל. במערכת נתונים זו גובר עקרון היסוד שלפיו יש להחל בריצוי עונש בסמוך לאחר הטלתו, עקרון המגשים את האינטרס הציבורי בשמירה על האפקטיביות של ההליך הפלילי ויישום שלטון החוק.

אשר על כן הבקשה נדחית.