ע"פ 3676/12 איברהים אלאטרש נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 3.5.12 בת"פ 30346-09-11 (כבוד השופט נ' אבו-טהה ).

נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן הכולל עבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 335 בצירוף סעיף 333(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. להלן עובדות האישום כפי שתוארו בכתב האישום המתוקן: ביום 1.7.11 הגיעו המערער, שותפו לכתב האישום המתוקן ואדם נוסף (להלן: האחר ) לתחנת דלק שבה שהה המתלונן ברכבו. המערער והאחר הכו את המתלונן במוט ברזל בזרועו השמאלית והנאשם הנוסף בכתב האישום דקר אותו באשכים ובירך הפנימית. כתוצאה ממעשיו של המערער ושל שני שותפיו למעשה נגרמו למתלונן פצע עם דמם פעיל והמטומה בבסיס שק האשכים והוא נזקק לניתוח שנערך תחת הרדמה מלאה. למתלונן אובחנה פגיעה באיבר המין וחבלה קהה ביד שמאל.

ביום 28.3.12 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה שיוחסה לו, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, וביום 3.5.12 הטיל עליו עונש של 28 חודשי מאסר בפועל, תשעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, פיצוי למתלונן בסך של 10,000 ש"ח וקנס בסך 1,000 ש"ח. בגזר דינו, התייחס בית המשפט המחוזי לחומרת מעשה התקיפה שביצע המערער, ללא התגרות מצד המתלונן ומרקע שלא הובהר, ולכך שגרם לו פציעה קשה אשר נדרש בגינה ניתוח. כמו כן, בית המשפט המחוזי התייחס לצורך לעקור מן השורש את תופעת השימוש באלימות כדרך לפתרון סכסוכים. מבחינת שיקולים לקולה התייחס בית המשפט לגילו הצעיר של המערער, למצבו המשפחתי, לעברו הפלילי הנקי, וכן איבחן בין חלקו במעשה לבין חלקו של האחר, אשר הורשע בעבירות נוספות ונידון לשלוש שנות מאסר.

מכאן הערעור שלפנינו, במסגרתו טוען המערער נגד חומרת העונש שהוטל עליו ומבקש לקצר את תקופת המאסר בפועל שהושתה עליו. כמו כן מבקש המערער לדחות את מועד תשלום הפיצוי למתלונן עד לאחר שחרורו ממאסר. לטענת המערער, יש לתת משקל לנסיבותיו האישיות וביניהן עברו הפלילי הנקי, היותו אב לשני ילדים ושירותו בצבא ההגנה לישראל. בנוסף טוען המערער כי האירוע זר לאורחות חייו, הוא נקלע לסביבת העבירה דנן ביד המקרה, וכי יש להתחשב בהודאתו. בהמשך, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי ייחס משקל לכתב האישום המקורי ולא לכתב האישום המתוקן והתעלם מבקשותיו לדחיית תשלום הקנס והפיצוי שהושתו עליו. לבסוף טוען המערער כי חלקו באירוע היה שולי לעומת מעשי שותפו לכתב האישום והאחר, וכן כי הנזק שנגרם בגין מעשיו ביחס לשאר הנזק הוא נמוך.

מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש סביר. לטענתה, מעשיו של המערער חמורים, נגועים באלימות קשה והסבו נזק רב למתלונן. כמו כן טוענת המשיבה כי אין לקבל את טענת המערער לפיה נקלע במקרה לאירוע. בנוסף טוענת היא כי מדובר בביצוע בצוותא והעונש שנגזר על המערער הוא נמוך בהשוואה לשני שותפיו. לבסוף טוענת המשיבה כי העונש שנגזר אינו חורג ממתחם הענישה המקובל.

לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת

ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לחומרה. בנוסף, איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית.

בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים והעונש שהוטל על המערער הוא עונש ההולם את המעשים שביצע ואת כלל נסיבות העניין. במעשיו, המערער הפעיל אלימות חמורה ופגע קשות באדם אחר, ללא התגרות מצידו. כבר נכתב לא פעם כי על בית המשפט להחמיר בענישה במקרים כגון זה על מנת להעביר את המסר כי אין זה משתלם לפתור סכסוכים בדרכי אלימות . לעניין זה ראו דבריו של כבוד השופט מ' חשין בע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.4.1998) לפיהם:

"נוהגם של מיקצת אנשים ליישב חילוקי-דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי-המשפט. תת-תרבות הסכין, כפי שאמרנו לא אחת, דינה כי תיעקר, והעושים ייענשו בכל חומרת הדין. יצא הקול מבית-המשפט ויידעו הכל, כי הנועץ סכין בגופו של הזולת ייסגר בבית-האסורים לתקופות-שנים".

סוף דבר, שוכנענו כי העונש שהוטל על המערער הולם את העבירות שביצע ואת כלל נסיבות המקרה ואנו דוחים אפוא את הערעור.