ע"פ 259/97 בשתאווי סובחי נ. מדינת ישראל

השופט מ' חשין :

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. עונשו נגזר לארבע שנות מאסר בפועל ולשתי שנות מאסר על-תנאי. הערעור שלפנינו הוא גם על הכרעת-הדין גם על גזר-הדין.

נסיבות העבירה היו אלו, שהמערער והמתלונן החלו רבים ביניהם, ומשנתלהטו הרוחות החל המערער תוקף את המתלונן בקרשים ובמוטות ברזל. תוך כדי הריב הצטרף לאותו מעמד בנו של המערער, עלי (להלן נכנה אותו - עלי), והאב ועלי תקפו את המתלונן, כל אחד מהם בדרכו. באותה קטטה ננעצה סכין באזור עצם הבריח השמאלית של המתלונן ובמקומות אחרים בגופו. בעקבות הפגיעות שנפגע הובהל המתלונן לבית-חולים - עקב איבוד דם מחמת קרע שנקרע אחד מוורידי הצוואר - נותח ואושפז לתקופה של שמונה-עשר יום.

עיקר הדיון שלפנינו נסב על חבלות הסכין שהמתלונן נחבל בהן, ועורכת-דין זועבי-פאהום, באת-כוחו המלומדת של המערער, טענה את כל אשר ניתן להיטען, כדי לשכנענו כי אין לחייב את המערער באותן חבלות. לטענתה, היה זה הבן עלי - והוא בלבד - שנעץ את הסכין בגופו של המתלונן, ומכאן שהוא - הוא בלבד ולא המערער - חייב במעשי חבלה אלה. ואמנם, בית-משפט קמא נתקשה לקבוע כמימצא מי מבין השניים - האב או הבן - נעץ את הסכין בגופו של המתלונן. עם זאת, כך הוסיף בית-המשפט וקבע, "ניתן לקבוע, מעל לכל ספק, כי עלי והנאשם [המערער] פגעו ביחד במתלונן. בנסיבות כאלה אין זה חשוב מי ביצע את הדקירות באופן פיזי". פירוש: המערער ועלי היו מבצעים-בצוותא של כל מעשי החבלה, ומכאן שכל אחד מהם חייב בכל מעשי החבלה כולם. עורכת-דין זועבי-פאהום תוקפת מימצא זה. לטענתה, כל אחד מן השניים - האב והבן - חייב בגין מעשיו-שלו בלבד, ואין לפקוד את עוונו של הבן על האב. אם כך ככלל, לא-כל-שכן שאין חולקים כי השניים לא נדברו ביניהם מלכתחילה לתקוף את המתלונן בצוותא-חדא.

הכל מסכימים כי השותפים לקטטה היו, בתחילת האירוע, המערער והמתלונן, וכי עלי הצטרף כשותף פעיל לקטטה רק לאחר שהחלה. ואולם, משהצטרף לקטטה על צידו של המערער, עשה עצמו עלי - בעצם מעשי תקיפתו של המתלונן - שותף למעשי האב ומבצע-בצוותא עימו.

השניים ראו איש את מעשי רעהו: עלי ראה את מעשי המערער בגופו של המתלונן, המערער ראה את עלי חובט במתלונן בסכין, ונתקיים בהם הפסוק (זו הפעם - לרעה): "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מא ב). זה במקל וזה בסכין, השניים בצוותא-חדא חבלו במתלונן עד שכרע והובהל לבית-החולים. השותפות בין המערער לבין עלי היתה, אמנם, "שותפות ספונטנית", ואולם גם שותפות ספונטנית שותפות היא, ועושה היא עבריינים למבצעים-בצוותא. ראו והשוו: ע"פ 872/76 יוסף ישראל , פ"ד לא(3) 573, 581-580; ע"פ 418/77 ברדריאן , פ"ד לב(3) 3, 10. שותפות ספונטנית זו נוצרה שעה שהמערער ועלי הפליאו חבלותיהם במתלונן, בנסיבות בהן כל אחד מן השניים היה מודע למעשי האחר. מודעות זו של כל אחד מן השניים למעשי זולתו, שעה שהשניים פעלו למטרה אחת, עשתה אותם מבצעים בצוותא, וממילא נתחייב כל אחד מהם במעשי האחר.

אשר לעונש: נוהגם של מיקצת אנשים ליישב חילוקי-דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי-המשפט. תת-תרבות הסכין, כפי שאמרנו לא אחת, דינה כי תיעקר, והעושים ייענשו בכל חומרת הדין. יצא הקול מבית-המשפט ויידעו הכל, כי הנועץ סכין בגופו של הזולת ייסגר בבית-האסורים לתקופות-שנים. אכן, המערער הוא אדם בן חמישים ושתיים, ואין זה מקובל שאדם בגילו יעשה כמעשים שבגינם הורשע. ואולם משעשה - ייענש. אם כך ככלל, לא-כל-שכן בשים-לב לעברו, עבר שאינו קל והכולל עבירות מסוג העבירות נושא הדיון.

אנו מחליטים לדחות את הערעור, הן על ההרשעה הן על גזר-הדין.