ע"פ 9052/10 אלעד שטרית נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.11.2010 בתפ"ח 2147-01-10 (כבוד השופטים: ש'

ברלינר -

סג"נ , ר' סוקול ו- ת' נתנאל-שרון ).

כנגד המערערים (שני אחים) הוגש כתב אישום מתוקן, במסגרת הסדר טיעון, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: החוק ); חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק; פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 344 + סעיף 335(א)(1) ו-(2) לחוק; איומים לפי סעיף 192 לחוק והדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק. בכתב האישום נטען כי המערערים קשרו קשר לגרום חבלה חמורה

למר שמעון אוחנה (להלן: אוחנה ), על רקע חשדם כי הוא ומקוריו מתנכלים להם ולבני משפחתם. השניים הצטיידו בסכינים ויצאו לאתר את אוחנה. בחיפושיהם, פגשו המערערים בדודו של אוחנה, מקסים אסולין (להלן: אסולין ), פצעו אותו באמצעות הסכינים, שאלוהו היכן נמצא אוחנה ואיימו עליו ועל אחרים שהיו בקרבת מקום שלא יספרו דבר. בהמשך מצאו המערערים את אוחנה, תקפוהו בעוצמה תוך שהם רודפים אחריו וממשיכים לדקרו עד שנפל לקרקע. לאחר מכן עזבו המערערים את המקום (להלן: התקיפה ).

ביום 18.10.2010 הורשעו המערערים על יסוד הודאתם בבית המשפט המחוזי בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן וביום 10.11.2010 נגזר דינם. על המערער 1 נגזר עונש של 13 שנות מאסר בניכוי ימי מעצרו, מתוכם שנתיים מאסר מותנה. על המערער 2 נגזר עונש של 15 שנות מאסר בניכוי ימי מעצרו, מתוכם שנתיים מאסר מותנה. כן הופעל במצטבר כנגד המערער 2 עונש של 8 חודשי מאסר שנגזר עליו במסגרת תיק קודם. כל אחד מן המערערים חויב בתשלום פיצוי על סך של 75,000 ש"ח לאוחנה ו-7,500 ש"ח למקסים. לבסוף, הקטנוע ששימש את המערערים לביצוע העבירות חולט לטובת המדינה.

בגזר הדין, הדגיש בית המשפט את חומרתן היתרה של העבירות שביצעו המערערים ואת תוצאותיהן הקשות. בית המשפט ציין כי אוחנה נפגע אנושות ופירט את הנכות ואת כלל הפציעות שנגרמו לו. בנוסף, ראה בית המשפט בחומרה את הצטיידותם של המערערים בסכין מסוג "מאצ'טה", המהווה כלי משחית מסוכן שהשימוש בו עשוי להביא למותו של אדם. כן זקף בית המשפט לחובתם של המערערים את התמדתם ועיקשותם בביצוע העבירות שבאו לידי ביטוי בחיפוש אחר אוחנה ברחבי העיר, ברדיפה אחריו שעה שניסה להימלט מפניהם, בהיעדר רתיעתם של המערערים מן האנשים שנכחו בזירת התקיפה וכן מהעובדה שהשאירו אותו במקום כשהוא פצוע קשה. בית המשפט קבע כי אין בטענות ההגנה שלפיהם המערערים חשדו כי אוחנה ואנשיו התנכלו להם ואף רצחו את אחיהם (דבר שהתברר כלא נכון), כדי להסיר את החומרה מן העבירות. גם באורח חייהם ובמצבם הנפשי לא מצא בית המשפט נסיבות מקלות. בית המשפט הוסיף כי אין זו הסתבכותם הראשונה של המערערים עם החוק. את הודייתם של המערערים זקף בית המשפט לזכותם אם כי ציין כי לא שוכנע שהפנימו את חומרת מעשיהם או הביעו חרטה לגביהם.

יוער, כי בית המשפט מצא לנכון להבחין בין המערערים נוכח גילו הצעיר של המערער 1 (כבן 23 בעת ביצוע העבירות), וכן לאור תפקידו הדומיננטי של המערער 2 בתקיפת אוחנה. על כן עונשו של המערער 1 קל במעט משל אחיו.

מכאן הערעור שלפנינו.

המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי החמיר עמם יתר על המידה וכי עונשם חורג מן הרף המקובל במקרים דומים. לדבריהם, הודייתם בכתב האישום המתוקן בו יוחסו להם עבירות שחומרתן פחותה משמעותית לא נלקחה בחשבון. כך, לא ניתן משקל לאחריות שלקחו על מעשיהם ולחיסכון של זמן שיפוטי יקר. כן הם טוענים כי בהיותם אחים, עונש המאסר הממושך שנגזר להם מכביד מאד על משפחתם שכן נטל הפרנסה יוטל על כתבי הוריהם, זוג קשה יום. עוד מבקשים המערערים להזכיר כי היו נתונים לתקיפות חוזרות ונשנות מצידו של אוחנה. הם מציינים כי נתוניהם האישיים טובים לאחר שגדלו בבית "נורמטיבי" וכי בעקבות התדרדרות המצב הכלכלי נקלעו למשבר. נסיבות חייהם, לרבות מצבו של אביהם הסובל מהלם קרב, השפיעו לרעה על מצבם הנפשי וראויות להוות נסיבות לקולה. לבסוף טוענים המערערים כי אף הם בעצמם סבלו כתוצאה ממעשי האלימות שהופעלו כלפיהם. על יסוד הטענות הללו, מבקשים הם כי נפחית מעונשי המאסר בפועל שנגזרו עליהם וכן מן הפיצוי שהוטל עליהם לשלם.

המשיבה מתנגדת לכל הקלה בעונשם של המערערים. לטענתה מעשי המערערים כללו עריכת "ציד" אחר אוחנה עד מציאתו, איום על אנשים בדרך, ואף פגיעה באדם נוסף, וכן לבסוף תקיפה ממושכת ואכזרית. אוחנה סובל עד היום מנזקים פיזיים ונפשיים. מדובר לטענתה באנשים שביקשו להטיל מום ולפגוע קשה ואף קשרו קשר לכך. עוד טוענת המשיבה כי טענת המערערים שלפיה עברם הפלילי אינו מכביד לא מתיישבת עם המעשים שבגינם הורשעו בעבר ונדונו לעונש מאסר. לבסוף היא טוענת כי עונשו של המערער 2 הוא אמנם ברף העליון של העונשים בגין עבירות מסוג זה, אך זאת מטעמים מוצדקים. לצד זאת, עונשו של המערער 1, בשים לב להרשעות קודמות, נמצא ברף האמצעי. בענין הפיצויים, היא טוענת כי גם אם קשה למערערים לגייס את סכום הכסף שנקבע כפיצוי, בשל הנסיבות המשפחתיות, הרי שניתן להגיש בקשה למרכז לגביית קנסות על מנת שייבחנו אפשרויות לפריסת התשלום.

דיון והכרעה

לאחר עיון בהודעת הערעור ובגזר דינו של בית המשפט המחוזי, וכן לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

התערבות ערכאת הערעור בעונש שגזרה הערכאה הדיונית תעשה רק במקרים חריגים של סטייה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 1694/08 מרדכי זוהר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.1.2009)). תפקידה של ערכאת הערעור הוא לבחון אם נפלה טעות משפטית בפסק דינה של הערכאה הקודמת, אם עמדו לנגד עיניה שיקולים פסולים או אם נמנעה מלהתייחס לשיקול או לנתון בעל חשיבות (ראו ע"פ 810/11 רועי שודגוקר בורגרקר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.5.2011)).

בענייננו, גזר הדין מפורט ומנומק היטב. ניכר כי בית המשפט שקל את כלל השיקולים הרלוונטיים ולקח בחשבון את שלל הנסיבות. מסכת העובדות המתוארת בכתב האישום המתוקן, בו הודו המערערים, קשה וחמורה ביותר. המערערים, אשר שמעו לטענתם כי אחיהם נהרג או נרצח (דבר שלא קרה) יצאו למסע נקמה מתוכנן, כשהם מצוידים בסכינים ומטרתם לפגוע באוחנה, בו חשדו. בדרך בחרו המערערים לפצוע את דודו של אוחנה, ולאיים עליו. משמצאו את אוחנה תקפוהו בעוצמה ובאכזריות ולא הניחו לו, עד אשר התמוטט ונפל לקרקע. לאחר מכן נטשו את המקום והותירו אותו פצוע. אף לא אחת מטענות המערערים בנוגע לסיבות שבגינן ביצעו את המעשים מצדיקה הקלה בעונשם. כך גם, לא מצאתי ממש בטענתם שלפיה ציפו כי הודייתם במסגרת הסדר טיעון אשר הובילה להפחתה בחומרת האישומים נגדם, תוביל גם להקלה משמעותית בעונש. זאת מאחר שטיבן של העבירות בהן הודו מצדיק בפני עצמו ענישה מחמירה. בגין ביצוע עבירת החבלה בכוונה מחמירה בחר המחוקק להשית עונש של עד 20 שנות מאסר. זאת בשל החומרה היתרה שייחס לה (ראו ע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר, (טרם פורסם, 12.7.2010). בענייננו, ביצעו המערערים עבירה זו, וכן עבירה נוספת של פציעה בנסיבות מחמירות, בעזרת סכינים שמצאו בביתם. "לא אחת עמד בית משפט זה על הצורך להוקיע את השימוש הנרחב בסכינים ככלי נשק במסגרת סכסוכים, בבחינת אדם שעושה דין לעצמו (ראו ע"פ 3052/10 זועבי נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם, 5.9.2011) והאסמכתאות המובאות שם). כדבריו של כבוד השופט מ' חשין :

"נוהגם של מיקצת אנשים ליישב חילוקי-דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי-המשפט. תת-תרבות הסכין, כפי שאמרנו לא אחת, דינה כי תיעקר, והעושים ייענשו בכל חומרת הדין". ( ראו ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 28.4.1998).

שקלנו בכובד ראש את טענות המערערים בנוגע לנסיבות חייהם, למצבם הנפשי, לגילו הצעיר של המערער 1 ולנטל הכבד הנופל על הוריהם ועל משפחתם. אולם בהתחשב בחומרת מעשיהם, לא מצאנו בהן הצדקה להקלה בעונש. משקלן המקל של נסיבות חייו של נאשם פוחת ככל שנסיבות ביצוע העבירו ואופייה חמורים יותר (ראו

ע"פ 291/81 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד לה (4) 438, 442 (1981)) .

העונש שנגזר על המערערים הוא כבד ונמצא ברף העליון של מדיניות הענישה המקובלת. על כך אין חולק. אך על המערערים היה לשקול זאת בטרם בחרו לבצע את המעשים שבגינם הורשעו שחומרתם מעמידה אותם ברף העליון של עבירת החבלה בכוונה מחמירה. נוכח כל האמור לעיל, אין מקום להתערב בגזר הדין של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הערעור נדחה.