ע"פ 810/11 רועי שודגוקר בורגרקר נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 19.12.2010 (ת"פ 42538-03-10, כבוד השופט י' שפסר ).

1.

כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7 (א) + (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשנ"ג – 1973. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 16.03.2010, בעת שיצא המערער מרכבו, הבחין בו קצין משטרה ושאל אותו מדוע הוא נוכח במקום. משלא השיב המערער לשאלותיו, החליט הקצין לערוך חיפוש על גופו ובמהלכו נמצא סם מסוג הרואין במשקל 59.1624 גרם . הסם הוחזק על ידי המערער, על פי הנטען, שלא כדין ושלא לצריכה עצמית.

2.

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירה שיוחסה לו, בעקבות הודאתו, וביום 19.12.2010 הוטל עליו עונש של 36 חודשי מאסר בפועל ו14 חודשי מאסר על תנאי. בגזר הדין נשקלה לחומרה, אופייה של העבירה שביצע המערער על רקע חומרתה של תופעת הסמים. בהקשר זה, הדגיש בית המשפט פסיקה המבכרת את אינטרס ההרתעה בעבירות מסוג זה על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם. בנוסף נשקלו דפוסי התנהגותו של המערער, עמדותיו ותפיסותיו כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר שהוגש בעניינו. בית המשפט ציין כי התסקיר אינו מלמד על סיכויים גבוהים לשינוי בהתנהגותו של המערער וכן על סיכון לביצוע עבירות נוספות על ידו. מנגד ולקולה, נשקלה הודייתו של המערער בביצוע העבירה וכן הבעת החרטה שהשתמעה ממנה. עוד נשקלו גילו הצעיר, היות זאת הפעם הראשונה בה עלול המערער לרצות מאסר בפועל, עברו הפלילי שאינו מכביד ואינו מכיל עבירות בתחום הסמים, הצהרתו בדבר מוכנות לשיקום וכן המלצת שירות המבחן לשקילת הארכת תקופת המבחן על מנת לאפשר המשך תהליך הטיפול.

מכאן הערעור שבפנינו.

3.

המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל משמעותי דיו לאינטרס השיקום בגזר הדין. כמו כן הוא טוען כי בית המשפט לא התייחס להמלצות שרות המבחן ולהסבריה של קצינת המבחן בדיון כפי שראוי היה להתייחס אליהן. לדבריו, שליחתו למאסר בפועל למשך תקופה ארוכה עשויה למוטט כל הליך שיקומי וכן כי מדובר היה במעידה חד פעמית מצידו שאירעה במסגרת ניצולו על ידי סוחר סמים ועל רקע חובות כספיים שנקלע אליהם. עוד מלין המערער על קביעת בית המשפט לפיה פסקי הדין בהם הוקל עונשם של נאשמים במקרים דומים, שונים מן המקרה שבפנינו, בכך שבמסגרתם הוכחו הישגים שיקומיים משמעותיים לעומת המקרה דנן בו לא הוכח כל הישג כזה. לטענת המערער, בית המשפט הוא זה שגזר עליו מאסר בפועל ובכך קטע את התהליך השיקומי לאחר תקופה קצרה ועל כן לא ניתן לזקוף זאת לחובתו. לדבריו, לו הייתה ניתנת לו ההזדמנות לתקופה ארוכה של שיקום, יתכן שהיה מגיע לאותן תוצאות שיקומיות אשר במקרים אחרים הצדיקו הקלה בעונש.

4.

מנגד, טוענת המשיבה, כי גזר הדין של בית המשפט המחוזי מאזן היטב בין חומרת העבירה לבין נסיבותיו האישיות של המערער. לדבריה אין כל מקום להישמע לטענות המערער בדבר תסקירי שירות המבחן שכן התסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי קבע כי הוא אדם בעל דפוסים עבריינים אשר יתקשה לערוך שינוי. על כן, מבקשת המשיבה כי נדחה את הערעור.

5.

לאחר עיון בהודעת הערעור ובגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

6.

כידוע, התערבות ערכאת הערעור במידת העונש תעשה רק במקרים חריגים של סטייה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 1694/08 מרדכי זוהר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.1.2009); וגם ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998)).

תפקידה של ערכאת הערעור הינו לבחון אם נפלה טעות משפטית בפסק דינה של הערכאה הקודמת, אם עמדו לנגד עיניה שיקולים פסולים או אם נמנעה מלהתייחס לשיקול או לנתון בעל חשיבות (ראו ר"ע 152/84 מדינת ישראל נ' אורי קריף פ"ד לח(1) 839 (1984)). בענייננו, העונש שנגזר על המערער נמצא באופן מובהק בתוך מתחם הענישה המקובל בעבירות מן הסוג שביצע. בניגוד לעמדת המערער, בית המשפט המחוזי בחן את כלל השיקולים לעונש והתייחס באופן ספציפי גם להמלצות שירות המבחן. אציין, כי התרשמותי האישית הינה כי התסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי בעניינו של המערער איננו חד משמעי ועל אף סופו בהמלצה להמשך התהליך הטיפולי הרי שניתן ללמוד ממנו גם על נסיבות המצדיקות החמרה בעונשו של המערער. כך או כך, גם מקום בו המלצת שירות המבחן הינה חד משמעית וברורה, אין בית המשפט מחוייב לאמצה שכן היא מהווה רק שיקול אחד מתוך מכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לגזור דינו של נאשם (ראו ע"פ 6358/10 מחמוד קבהא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.3.2011). מכאן, שכאשר סקר וניתח את המלצות שרות המבחן עשה בית המשפט את מלאכתו כנדרש, ואין בעובדה שלא בחר לאמצן, על אף קטיעת התהליך הטיפולי, כדי לספק עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בגזר הדין.

7.

באשר לסיכון הנטען על ידי המערער לסיכויי שיקומו בשל העונש שנגזר עליו, אמנם, אין להקל ראש בחשיבותו של אינטרס השיקום המיועד להיטיב הן עם הנאשמים עצמם והן עם החברה כולה, אולם מנגד עומדת חומרתן של עבירות בתחום הסמים המסוכנים, עליה כבר עמדתי בעבר (ראו: ע"פ 7486/07 שלמה בר ששת נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.3.2009)). במקרה דנן המעשה חמור והעונש שהוטל, כאמור, מצוי במסגרת רף הענישה בגין מעשים דומים ועל כן אין מקום להתערבותנו בו. אציין כי תקוותי היא שבמהלך תקופת ריצוי העונש וכמובן אחריה, מגמת השיקום, עליה הצביע שרות המבחן בתסקירו העדכני לבית משפט זה, תבוא לידי ביטוי מעשי בחייו של המערער.

8.

סוף דבר, לו תישמע דעתי, יידחה הערעור וגזר הדין יישאר על כנו.