ע"פ 848/12 טלאל חלפאללה נ. מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן:

1.

המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) . כמצוין בהכרעת הדין, ביום 1.5.2011 פנה המתלונן אל המערער, שהוא קרוב משפחתו, וביקש ממנו כי יחזיר לו סכום של 100 ש"ח שהלווה לו בעבר. המערער התרעם על בקשתו של המתלונן, וביקש ממנו להתלוות אליו. כשהגיעו השניים לכניסה ליישוב נתיב השיירה, שלף המערער סכין מכיס מכנסיו, וחתך את המתלונן מספר פעמים בפניו. בתגובה, תפס המתלונן צינור פלסטיק והיכה את המערער בידו. המערער נמלט מהמקום, הסתתר מפני המשטרה בבית דודו, והעלים את הסכין שעימה דקר את המתלונן.

2.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים לעונש, גזר בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע ) על המערער 42 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו. בגין הרשעתו בתיק זה. כמו כן הופעלו במצטבר שני מאסרים מותנים בני 10 חודשים ו-12 חודשים שנגזרו עליו במסגרת תיקים קודמים שבהם הורשע; באופן שעל המערער לשאת במצטבר ב-64 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, הושת על המערער עונש מאסר על תנאי בן 18 חודשים. בגזר הדין, התייחס בית המשפט קמא לשיקולים השונים – לקולה ולחומרה – שהביאו לתוצאה העונשית. בין השיקולים לחומרה, ציין בית המשפט את החומרה הכרוכה בהתנהגותו האלימה והברוטאלית של המערער על עניין של מה בכך; על כך שהמערער לא לקח אחריות על מעשיו, אלא רק לאחר שהורשע בדין, ואף ניסה בתחילה להשחיר את שמו של המתלונן; כי על אף גילו הצעיר של המערער הוא הספיק לצבור שתי הרשעות בעבירות אלימות מסוג פשע, ואף נשלח בגינן לשתי תקופות מאסר בפועל; וכי המעשים נושא כתב האישום בוצעו עת היו שני עונשי מאסר מותנה בני-הפעלה תלויים ועומדים נגד המערער. לקולה, ציין בית המשפט את נסיבותיו האישיות של המערער וגילו הצעיר. בית המשפט התייחס לעובדה שבין הנאשם לבין המתלונן נערכה סולחה, אך סבר כי אין ליתן לה משקל רב נוכח העובדה שהמערער לא לקח אחריות והרבה להאשים את המתלונן במהלך ההליך שהתנהל נגדו. בית המשפט מצא כי יש מקום להפעיל את שני המאסרים המותנים שנגזרו על המערער בתיקים קודמים, במצטבר, שכן לא מצא טעם לסטות מהכלל הנוהג שעה שהמערער לא נמנע מלדקור אדם פעם נוספת תוך שנה מגזר דינו הקודם, זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסר.

3.

הערעור שלפנינו נסב על חומרת העונש שנגזר על המערער. נטען כי בית המשפט קמא העדיף שיקולי הרתעה כלליים על פני נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם ונסיבות ביצוע העבירה. עוד נטען כי היה מקום בנסיבות העניין להורות על קבלת תסקיר מבחן, נוכח גילו הצעיר של המערער והבנתו כי הוא זקוק לטיפול להתמודדות עם נטייתו לאלימות. ב"כ המערער מוסיף כי לא ניתן משקל לסולחה שנערכה בין משפחות המערער ולכך שהמתלונן הופיע כעד אופי לטובת המערער בשלב הטיעונים לעונש. כמו-כן, מציין ב"כ המערער כי הדקירה הסתיימה בשתי שריטות חיצוניות בלבד, שלא הותירו צלקות בפניו של המתלונן. בדיון שהתקיים לפנינו, סמך ב"כ המשיבה את ידיו על גזר-דינו של בית המשפט קמא, על רקע חומרת מעשיו של המערער ועברו הפלילי המכביד.

4.

לאחר בחינת נימוקי הערעור ושקילת טיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לחומרת העונש שהוטל על נאשם, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר דינה של הערכאה הדיונית או שישנה סטייה ברורה ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו לדוגמה: ע"פ 6925/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.10.10)). איננו סבורים כי המקרה שלפנינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים כאמור, המצדיקים התערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. כן לא מצאנו להורות על הגשת תסקיר מבחן בעניינו של המערער בשלב הנוכחי. בית המשפט המחוזי שקל את השיקולים השונים הצריכים לעניין, לקולה ולחומרה, לרבות חומרת העבירות שאותן ביצע המערער אל מול נסיבותיו האישיות.

5.

בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך להוקיע את השימוש הנרחב בסכינים ככלי נשק במסגרת סכסוכים, ועל החומרה הגלומה במה שכונה "תת-תרבות הסכין" (ראו: ע"פ 3052/10 זועבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.9.2011); ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.4.1998)). המערער דקר את המתלונן בפניו, על כך שביקש ממנו להחזיר לו סכום של 100 ש"ח שהלווה לו. כתוצאה מהדקירות, נגרמו למתלונן חתכים עמוקים בפניו, ליד עינו ועל מצחו, שבגינן נדרש לטיפול רפואי. נתון חשוב נוסף בגזירת הדין הוא עברו הפלילי של המערער, שאין זהו מפגשו הראשון עם הדין. על אף גילו הצעיר, צבר המערער לחובתו שתי הרשעות בעבירות אלימות שבגינן אף נשא בעונש מאסר בפועל. את העבירות שבהן הורשע אף ביצע המערער כאשר תלויים ועומדים נגדו עונשי מאסר על תנאי בגין עבירות דומות. בנסיבות אלה, עונש של 42 חודשי מאסר (בגין ההרשעה הנוכחית) אינו סוטה ממדיניות הענישה.

6.

אשר לטענת המערער כי בית המשפט לא שקל לקולה את העובדה שבין משפחתו לבין משפחת המתלונן נערכה סולחה – אין חולק כי בנסיבות מסוימות עשויה להיות הסולחה שיקול בקביעת העונש (ראו למשל: ע"פ 7126/04 גדיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.2005)), אך "אין היא הופכת את קערת השיקולים על פיה" (ע"פ 8199/10 חורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.3.2011)). בנסיבות העניין, התייחס בית המשפט לנסיבות הסולחה, שלא חסכה את קיומו של ההליך המשפטי ואת העדתו של המתלונן, וקבע כי אין ליתן לה משקל רב בגזירת העונש. בקביעה זו לא מצאנו להתערב.

7.

בנוסף, לא מצאנו כי נפל פגם בהפעלתם של עונשי המאסר המותנה שהיו תלויים ועומדים נגד המערער בעת ביצוע העבירות ובני הפעלה. לפי הכלל המעוגן בסעיף 58 לחוק העונשין, מאסר על-תנאי יופעל בחופף למאסר הנוכחי רק אם קיימים "טעמים שיירשמו". המערער לא הצביע על נסיבות המצדיקות חריגה מכלל זה (השוו: ע"פ 8938/08 מוזס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.10.2011); ע"פ 3869/09 סלימן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.12.2009)). ההיפך הוא הנכון. העבירות הקודמות שבהן הורשע המערער הן עבירות אלימות, הדומות במאפייניהם לאירוע נושא ההרשעה הנוכחית. נראה כי המערער לא הפנים את משמעותו של המאסר המותנה שהוטל עליו, וחזר לסורו פרק זמן קצר לאחר שסיים לשאת בעונש המאסר בפועל שנגזר עליו.

8.

רשמנו לפנינו בחיוב את הערות ב"כ המערער שלפיהן שולחו מעוניין לעבור טיפול בנטייתו לאלימות – שהובילה אותו אל מאחורי סורג ובריח – והנחתנו היא כי – ככל שהצהרת הכוונות היא כנה ואמיתית – יוכל המערער במסגרת מאסרו לעבור הליך טיפולי מתאים, במסגרות המקובלות של שירות בתי הסוהר.

הערעור נדחה אפוא.