ע"פ 6925/09 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתפ"ח 541/08 (כב' סגן הנשיא, השופט צ' סגל, והשופטים

מ' דרורי וי' נועם ), שבגדרו נגזר על המערער עונש של 12 שנות מאסר בפועל, החל מיום מעצרו (27.7.08) ושנתיים מאסר על-תנאי, שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירת מין או אלימות מסוג פשע. הערעור נסב על חומרת העונש.

1.

המערער, שהינו אביהן של ע', ילידת 1995, ושל ל', ילידת 1997 (להלן: הבנות או המתלוננות ) הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בביצוע מעשה סדום בבן משפחה קטין, לפי סעיף 351(א) בנסיבות המנויות בסעיף 347(ב) ובנסיבות המנויות בסעיפים 345(א)(1) ו-(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ); מעשה מגונה בבן משפחה קטין, לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות המנויות בסעיף 348(ב) ובנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(1) לחוק; ובתקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב)(1) לחוק. כתב האישום המתוקן נגד המערער מחזיק שני אישומים. לפי עובדות האישום הראשון, במועדים שונים שנפרשו על פני פרק זמן של כחמש שנים, פגע המערער מינית בע' ובל'. בגדר כך, בעת שע' היתה בכיתה ב', קרא לה המערער לחדרו, הפשיט אותה בכוח, השכיב אותה על הבטן, שכב מעליה, אחז בה מאחור כאשר ידו סותמת את פיה, הוריד את מכנסיה ותחתוניה והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, תוך שהוא גורם לה כאב והיא מנסה לצעוק. במקרה נוסף חיכך המערער את איבר מינו בישבנה. במקרה אחר שאירע בחודש מאי 2008, חיכך המערער את איבר מינו בגופה של ל' עד אשר הגיע לסיפוקו. בחודש יוני 2008 נכנס המערער לחדרן של ע' ול' בעת שישנו. הוא הפשיל את מכנסיו ותחתוניו, הרים את רגליה של ל' כלפי מעלה וחיכך את איבר מינו בגופה במטרה להגיע לסיפוק מיני. במהלך כל אותה תקופה, במספר הזדמנויות שונות, הורה המערער לע' ולל' שלא לספר לאימן על אודות מעשיו. לפי עובדות האישום השני, בשנת 2005, בעת שהיה נשוי, הכה המערער את רעייתו (להלן: האם ) באמצעות חגורה, סטר על לחייה, גידף אותה והוציא אותה בכוח מביתם.

2.

הסדר הטיעון האמור לא התייחס לעניין העונש. בשלב הטיעונים לעונש, הוצגו בפני בית המשפט קמא תסקיר נפגעות עבירות-מין ודו"ח הערכת מסוכנות. בתסקיר נאמר כי במהלך שנות חייהן, היו הבנות עדות לאלימות קשה ביותר מצד המערער כלפי האם אשר, לטענתה, נשארה עימו במשך כל אותן שנים למען הבנות. עוד צוין בתסקיר, כי בתחילה "בחרה" האם שלא להאמין לדבריה של ע' בדבר הפגיעה המינית בה בשל קשייה להתמודד עם מידע זה, אך לאחר מספר שנים, כאשר זו חזרה וסיפרה לאם על אודות הפגיעה בה ובל', אזרה האם אומץ, ובסיוע בני משפחה אחרים תמכה בבנותיה ועמדה מאחוריהן באופן מלא. על-פי התסקיר, לאחר מעצרו של המערער והמשבר שפקד את המשפחה, עברה האם שינוי משמעותי, התחזקה ברוחה ותמכה לחלוטין בבנותיה, זאת בצד תחושת האשמה שניקרה בה על כך שלא נתנה אמון בדבריה של ע' קודם לכן. עוד צוין, כי כיום סובלות האם והבנות ממצוקה כלכלית הנובעת מהעדרו של המערער. מצוקה זו מועצמת נוכח העובדה שהאם אינה עובדת בשל תחושת המחויבות שהיא חשה להישאר קרוב לבנותיה. המצוקה הכלכלית מביאה בתורה לתחושת אשמה ואחריות בקרב הבנות לעזיבת המערער את הבית ולמחסור הכלכלי שאליו נקלעו. התסקיר חושף כי המתלוננות נתונות במצוקה נפשית קשה הכוללת הפרעות שינה, הבזקים בדמות המערער המופיעה מולן, קושי בריכוז, ירידה בהישגים הלימודיים ואובדן תיאבון. שתיהן הביעו כעס עצום כלפי המערער אשר התבטא בכך שע' ייחלה להישארותו בכלא עד סוף חייו ול' אף ייחלה למותו. בדו"ח הערכת מסוכנות אשר הוגש לבית המשפט קמא, נטען כי מסוכנותו של המערער גבוהה. מן הדו"ח עולה כי היחסים בתוך המשפחה, ובין בני הזוג בפרט, מורכבים וטעונים מאד. המערער תלה את הסיבה למעשיו בהתנהגותה של אשתו כלפיו ובהתדרדרות מערכת היחסים ביניהם. עוד צוין כי המערער הינו אדם בעל דימוי עצמי ירוד המתקשה לווסת את דחפיו; נעדר מיומנויות חברתיות; מרוכז בצרכיו ואינו מתחשב בצרכי בנותיו; חסר יכולת ומוכנות לקבל אחריות ולהבין את הנזק שגרם לבנותיו; ובעל דחף מיני בלתי מסופק. בנוסף נאמר, כי יכולתו של המערער לנהל קשרים יציבים מוטלת בספק וכי נוכח זמינותן של הבנות במקרה שבו ישוב להתגורר עימן, קיים חשש להישנות המעשים שבוצעו על-ידו גם בעתיד.

בגזר דינו, עמד בית המשפט קמא על התסקיר האמור בנוגע למצבן של המתלוננות, הדגיש את החשיבות שבהשתת ענישה מחמירה בעבירות של גילוי עריות, וציין כי כאשר אב מפר את זכויותיהן הבסיסיות של בנותיו ופוגע בהן בצורה קשה ביותר הנושאת השלכות משמעותיות על חייהן ועל יכולתן לחוות ילדות רגילה, לא יגלה כלפיו בית המשפט מידה יתרה של רחמים. מן הצד השני, עמד בית המשפט בהחלטתו על נסיבות חייו הלא פשוטות של המערער; המצב הבריאותי אשר חייבו להפסיק לעבוד; היעדרו של עבר פלילי; ועל כך שהודאתו במיוחס לו חסכה זמן שיפוטי ובעיקר מנעה כאב מיותר מרעייתו ובנותיו שלא נאלצו להעיד. בצד האמור, ציין בית המשפט כי גם באלה אין כדי לרכך במידה משמעותית את חומרת העבירות שביצע המערער וכי על אף הודאתו – נראה כי שיקומו רחוק. עוד צוין כי במהלך הדיון בטיעונים לעונש לא הביע המערער חרטה על מעשיו. באיזון בין השיקולים השונים, קבע בית המשפט כי נסיבות המקרה כפי שתוארו ומצבן הקשה של המתלוננות מצדיקים נקיטת ענישה מחמירה, המעניקה ביטוי לשיקולי גמול, הרתעה והגנה על שלום הציבור, וכי נסיבותיו האישיות של המערער ייסוגו מפני אינטרס הציבור והפגיעה בקורבנות העבירה. על רקע דברים אלה, גזר, כאמור, בית המשפט על המערער עונש של 12 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי.

מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים

3.

המערער משיג על חומרת העונש וגורס כי יש להקל בעונשו. לדידו, זולת העבירה של מעשה סדום, המעשים שבהם הורשע אינם מצדיקים הטלת ענישה כה מחמירה. לעניין מעשה הסדום, טוען המערער כי לא ניתן משקל ראוי לעובדה שמדובר במקרה בודד שבוצע במהלך שנת 2002, כשש שנים בטרם נעצר. לטענתו, מן העובדה שהוא לא חזר על מעשה זה במשך השנים, ניתן ללמוד כי הוא הבין והפנים את חומרת המעשה וכי הוא מתחרט עליו. המערער חוזר על טענותיו שהועלו בשלב גזירת הדין וטוען כי היה מקום להעניק משקל רב יותר להודאתו במיוחס לו שהביאה לחיסכון בזמן שיפוטי ובהמנעות מהבאת בנותיו ורעייתו לעדות; לעברו הנקי; ולמצבו הבריאותי המתדרדר. לדבריו, החל משנת 2002 הוא מתקיים מקצבת נכות בשל פגיעה בשמיעה ומרכיב מכשיר שמיעה. בנוסף, מציין המערער כי הוא נתון להתנכלויות בבית הכלא וכי הוא אינו מקבל את הטיפול שלו הוא זקוק.

4.

המשיבה מצידה גורסת כי יש לדחות את טענת המערער כי האירוע נושא הערעור הוא בבחינת מקרה בודד, שכן החל משנת 2002, ולאורך מספר שנים, בוצעו על-ידו מספר עבירות מין. לטענתה, מעשה הסדום שביצע המערער בשנת 2002 נושא עימו מידה מיוחדת של חומרה, ולכן אין בעובדה שהוא לא חזר על מעשה זה, כדי להצדיק הקלה בעונשו. המשיבה מדגישה עוד כי מתסקיר נפגעות עבירות מין ניכרות תוצאותיה הקשות של התנהגות המערער, שהותיר אחריו משפחה פגועה והרוסה. לטעמה, בנסיבות המקרה יש לראות בעונש שנגזר משום עונש מקל, ומשכך, יש לדחות את הערעור.

5.

לקראת הדיון בבית משפט זה, הונחה בפנינו הודעה מטעם המרכז להערכת מסוכנות, שלפיה לא קיימת עילה מקצועית לביצוע הערכת מסוכנות מעודכנת לקראת הדיון בערעור, וכי

דו"ח הערכת המסוכנות שהוגש לבית המשפט קמא בתאריך 2.7.09 תקף גם לצורך הערעור.

דיון והכרעה

לאחר עיון במכלול החומר, בחינת נימוקי הערעור ושקילת טיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

6.

הלכה היא כי אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לחומרת העונש שהוטל על נאשם, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר דינה של הערכאה הדיונית או שישנה סטייה ברורה ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו למשל ע"פ 10166/09 פלונית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.10.10), סעיף 62 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל ; ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי

(לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 29.1.2009). במקרה הנדון, לא מצאנו כי נפלה שגגה, לא כל שכן מהותית, בגזר הדין שהושת על המערער על-ידי בית המשפט המחוזי. גזר דינו של בית המשפט מבוסס ומנומק, הוא הביא בחשבון את כלל השיקולים הרלוונטיים ואיזן ביניהם כהלכה תוך מתן משקל הולם לכל שיקול ושיקול.

7.

נדמה שאין להכביר במילים בדבר חומרתם הרבה של מעשי המערער, אשר ניצל את בנותיו הרכות בשנים, חולשתן וחוסר האונים שלה, ואת היותן חסרות מגן, כדי לתת דרור ליצריו. המערער לא הסתפק בכך, ואף הזהיר את בנותיו לבל תספרנה על אודות מעשיו לאימן. כפי שציין בית המשפט קמא: "העבירה של גילוי עריות הינה אחת העבירות הקשות והשפלות ביותר, ומשכך – מחייבת היא השתת ענישה מחמירה". יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"פ 6086/09 פלוני נ' מדינת ישראל , (לא פורסם 8.6.10):

"חומרתן הרבה של עבירות מין בתוך המשפחה נובעת בין היתר מכך שקטינים חשופים בתוך ביתם לפגיעה ללא יכולת להתגונן ולהימלט מפניה, כאשר המבוגר הפוגע משתמש באמונם, בכוחו ובסמכותו כלפיהם על מנת לספק את רצונותיו המיניים. לפיכך עלינו להעביר מסר חד וברור כי המנצל את חולשתם ופגיעותם של קטינים ייענש על כך בחומרה רבה".

בצד זה, יש לייחס משקל רב גם לנזק הנפשי הכבד שנגרם לבנותיו של המערער, כפי שעולה מן התסקיר שהוגש בעניינן. בין היתר, אובחנו מצוקה קשה; סיוטי לילה; קושי להיחלץ מהטראומה; אובדן תיאבון; ותחושת אשם בנוגע למצבן הכלכלי. בגדר כך, הביעה ע' חשש כבד מכך שאביה יספר לאחרים את אשר עשה לה באופן שיגרום לנידויה מהחברה ויפגע באפשרותה למצוא שידוך, וביכולתה להקים משפחה בעתיד. כן, ביטאו השתיים כעס רב כלפי אביהן וייחלו להישארותו בכלא למשך שארית חייו ואף למותו.

המערער מבקש כי נקל בעונשו בטענה כי מדובר במעשה סדום בודד אשר לא חזר על עצמו. אולם יש ליתן משקל מתאים לכלל המעשים בביצועם הורשע; לטיבם ואופיים של המעשים שבוצעו ולחומרתם הרבה, לצורך בהרתעת המערער ובהרתעת הרבים ולצורך בשמירה על שלום הציבור – ובפרט על שלום בנותיו של המערער. בנסיבות המקרה דנן, על אף שמעשה הסדום בוצע פעם אחת, יש לזכור כי לאחר ביצוע אותו מעשה, הוסיף המערער בפעילותו העבריינית כלפי בנותיו ואף הפגין אלימות קשה כלפי אימן. מעשיו הנוספים של המערער, אשר המשיכו את ה"קו" שבו החל במעשה הסדום, ויצרו רצף של מעשים מיניים ומעשי אלימות, מלמדים כי מעשה הסדום שביצע המערער, לא היה בגדר מעידה חד פעמית, וכי בתקופה שלאחריו – לא הפנים המערער את חומרת מעשיו ולא למד מהם לקח. אף דו"ח הערכת המסוכנות שניתן בעניינו מעיד כי מסוכנותו של המערער גבוהה, ומצביע, כאמור, על הקושי שבו לוקה המערער לשלוט בדחפיו, להבין את מעשיו ולגלות אמפתיה כלפי בנותיו.

אכן, שיקולי גמול, הרתעה והגנה על הציבור אינם השיקולים היחידים שיש לקחת בחשבון. שיקולים נוספים כגון נסיבות חייו הלא פשוטות של המערער ומערכת היחסים המורכבת עם אשתו; מצבו הבריאותי; הודאתו במסגרת הסדר טיעון, אשר סייעה לקצר את ההליכים וחסכה מבנותיו ורעייתו את הצורך להעיד נגדו בבית המשפט; וכן, היעדר עבר פלילי, מהווים שיקולים לקולא בעת גזירת הדין. אולם, שיקולים אלה לא נעלמו מעיני בית המשפט המחוזי ואנו סבורים כי העונש שנגזר במקרה דנן משקף איזון נכון וראוי בין חומרת מעשיו של המערער ומצבן של המתלוננות לבין נסיבותיו האישיות והשיקולים הנזכרים לקולא. אשר על כן, המקרה דנן אינו מצדיק את התערבותנו בעונש שאותו גזר בית המשפט קמא.

טענתו של המערער בדבר היחס שאליו הוא נתון בבית הכלא – שהינה כוללנית ונעדרת פירוט קונקרטי - תוכל להתברר במסגרת פנייה לרשויות בדרכים המקובלות, ואם תהיה עילה לכך יוכל המערער להעלותה במסגרת עתירת אסירים.

נוכח דברינו עד כה, הערעור נדחה.