ע"פ 3786/12 חסן אבו ריא נ. מדינת ישראל

השופט ע' פוגלמן:

1.

המערער הורשע, לפי הודאתו, בעבירות של חטיפה ושוד. לפי כתב האישום המתוקן, בשעת אחר הצהריים של יום 28.8.2011 נסעו המערער וחברו (להלן: מוראד, וביחד: הנאשמים) ברכבם בעיר עכו. באותה עת, שני קטינים (להלן: המתלוננים ) היו בדרכם חזרה לביתם, כשאחד מהם מחזיק שקית שבה מספר פריטי ביגוד חדשים שרכש בשווי כולל של כ- 1,600 ש"ח. הנאשמים הבחינו במתלוננים והציעו להסיעם לביתם. המתלוננים נענו להצעה בחיוב. במהלך הנסיעה ביקש מוראד מאחד המתלוננים להשתמש בטלפון הנייד שברשותו, והוא הסכים. בהמשך, הודיעו הנאשמים למתלוננים כי עליהם למסור דבר-מה לאדם מסוים, ועל כן הם נאלצים להתעכב בדרך. הנאשמים ירדו מהרכב עם הגיעם לחורשה בצד הדרך, כשמוראד מחזיק בטלפון הנייד של המתלונן. המתלוננים ירדו בעקבותיהם מן הרכב. הנאשמים דיברו ביניהם על העברה של כלי נשק, והמערער ניגש לתא המטען של הרכב, הוציא מתוכו חפץ דמוי אקדח. השניים העבירו ביניהם את החפץ דמוי האקדח, ודרכו אותו לסירוגין. המתלוננים ביקשו לקבל חזרה את הטלפון הנייד ואת שקית הבגדים שנותרה ברכב, והנאשמים סירבו. בין הצדדים התעורר ויכוח, שבמהלכו היכה המערער את אחד המתלוננים בכוח במצחו באמצעות החפץ דמוי האקדח. הנאשמים איימו על המתלוננים כי יירו בהם אם יעזבו את המקום לפניהם, נכנסו לרכב ועזבו את המקום עם שללם.

2.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת צ' קינן ) גזר על כל אחד מהנאשמים 32 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, שתי שנות פסילה מנהיגה וכן פיצוי של 1,000 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים. בעניינו של המערער, סקר בית המשפט קמא את תסקיר שירות המבחן, שהעריך כי הסיכון להישנות מעשים דומים מצידו הוא ברמה בינונית. בתסקיר, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית, ואף המליץ לשקול ענישה המציבה גבולות ברורים לנוכח ההתנהגות העבריינית. בהמשך, קבע בית המשפט כי יש לייחס לשני הנאשמים אחריות שווה ומלאה לגבי מעשי העבירה, שכן מדובר במעשים שבוצעו בצוותא חדא, תוך שיתוף פעולה מלא. בית המשפט עמד על החומרה הגלומה במעשים – העובדה שנעשה שימוש באלימות כלפי המתלוננים; הניסיון להטיל אימה על הקטינים באמצעים שונים; התכנון מראש של המעשה העברייני. ביחס לנסיבותיו האישיות של המערער, עמד בית המשפט על כך שהמערער גדל במשפחה נורמטיבית ולא סבל מהזנחה, ולכן אין לתלות את התנהגותו העבריינית אלא בחוסר גבולות. לעומת זאת, לזכותו של מוראד נלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות הקשות. לזכותו של המערער, ניתן משקל לכך שהוא נעדר עבר פלילי, גילו הצעיר, הודאתו בכתב האישום המתוקן שחסכה את העדת המתלוננים הקטינים והבעת החרטה.

3.

מכאן הערעור שלפנינו המכוון לחומרת העונש שנגזר על המערער. נטען כי לא ניתן משקל מספיק לגילו הצעיר של המערער (בן 21 במועד ביצוע העבירות); להיעדר עבר פלילי; לשיתוף הפעולה המלא של המערער ומשפחתו עם המשטרה; לנטילת האחריות מצידו על המעשים והודאתו במסגרת הסדר טיעון; למסגרת התומכת של המערער שיכולה לסייע לו להעלות על דרך הישר; וכן להסכם סולחה בין משפחתו של המערער לבין משפחות המתלוננים, שבמסגרתו שולם להם פיצוי בסך 10,000 ש"ח מעבר להשבת שווי הבגדים שנגנבו. עוד נטען כי המעשים שבהם הודה הם ברף הנמוך של עבירות השוד והחטיפה. בדיון שהתקיים, הוסיף בא-כוח המערער כי המערער מתקשה להשתלב בתכנית טיפולית בבית הסוהר בשל קשיי שליטה בעברית.

4.

בדיון שהתקיים לפנינו, עמד בא-כוח המשיבה על החומרה הגלומה במעשי המערער וחברו, והדגיש את האלימות שהופעלה כלפי אחד המתלוננים מצד המערער, והעובדה שקורבנות העבירה הם קטינים. עוד מציין בא כוח המשיבה כי זו אינה הסתבכותו הראשונה של המערער בפלילים, שכן הוא הורשע – לאחר גזירת דינו – גם בעבירה של החזקת סכין שנעברה לפני המעשים נושא ההליך דנן.

5.

לאחר בחינת נימוקי הערעור ושקילת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כפי שנפסק לא אחת, אין ערכאת הערעור מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לחומרת העונש שהוטל על נאשם, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר דינה של הערכאה הדיונית או שישנה סטייה ברורה ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ראו לדוגמה: ע"פ 8815/12 מחמוד נ' מדינת ישראל (15.1.2013)). לא מצאתי כי המקרה שלפניי מצדיק את התערבותנו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי נימק את גזר דינו שבו פירט את שיקולי הענישה השונים הנוגעים לעניין ועמד על האיזון ביניהם, לרבות חומרת העבירות שאותן ביצע המערער אל מול נסיבותיו האישיות. אשר לחומרת העבירות – המערער פעל יחד עם חברו כדי לשדוד את רכושם של שני קטינים שבהם הבחינו בצד הדרך. הם פיתו אותם במרמה להצטרף אליהם בנסיעתם, הובילו אותם אל חורשה, שם שדדו את רכושם באיומים והטלת אימה, תוך הפעלת אלימות פיזית. אשר לנסיבותיו האישיות – תסקיר שירות המבחן לעונש מלמד על התנהגות חסרת גבולות של המערער, ואף נכללה בו המלצה להטלת עונש המציב גבול ברור להתנהגותו עוברת החוק. אמנם, אין למערער עבר פלילי, וזהו מאסרו הראשון, אך בית המשפט ראה להעדיף את אינטרס הציבור ומצא כי חומרת המעשים שבוצעו מחייבת בנסיבות העניין הטלת עונש מאסר משמעותי. נוכח אמות המידה להתערבות ערכאת הערעור בחומרת העונש, לא מצאתי כי תוצאת האיזון בין שיקולי הענישה מגלה עילה להתערבות ערכאת הערעור בתקופת המאסר שנגזרה.

במסגרת הדיון בערעור עלה כי המערער התקשה להשתלב עד כה במסגרת טיפולית בבית הסוהר בשל קשיי שליטה בשפה העברית. כאן המקום להזכיר את הסכמת הצדדים שניתן לה תוקף של פסק דין במסגרת בג"ץ 3595/08 עדאלה נ' שירות בתי הסוהר (12.10.2010), ולפיה שירות בתי הסוהר ומשרד החינוך התחייבו לפתוח כיתות לימוד בשפה הערבית וכן לשקול לפתוח קבוצות לפעילות לא - פורמאלית בשפה הערבית, בכפוף לאישורים ולמציאת מדריכים מתאימים. ככל שעולה מהתסקיר המשלים שהוגש עובר למועד הדיון, המערער עתיד להצטרף לקבוצה טיפולית במהלך חודש פברואר 2013, לאחר שלמד עברית במסגרת החינוכית בבית הסוהר. מבדיקה שנערכה עם שירות המבחן, עולה כי מספרן של הקבוצות הטיפוליות שאינן בשפה העברית במסגרת שירות בתי הסוהר הוא מועט. נושא זה חורג אמנם מגדר הערעור דנן, אך מצאתי להפנות את תשומת ליבם של הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר לסוגיה זו. הגם שיש לברך על כך שמסגרות החינוך בבית הסוהר מאפשרות לאסירים לשפר את ידיעותיהם בשפה העברית, יש לטעמי חשיבות גם בקיומה של מסגרת טיפולית בשפה הערבית, ככל שקיימת קבוצת אסירים מספקת שמעוניינת בה, ואינה מסוגלת להשתתף בפעילות הקיימת בצורה אפקטיבית בשל מגבלות שפה. הנחתנו היא כי הרשויות המוסמכות ישקלו גם הערתנו זו במבט צופה פני עתיד, בהמשך להסכמה הקודמת עליה עמדנו ובכפוף לתנאים שנקבעו שם.

סוף דבר – הערעור נדחה.