ע"פ 383/97 מסראווה עבדל רחמן אנקר נ. מדינת ישראל

1.המערער הורשע לפי הודאתו במעשי עבירה של התפרצות לרכב בכוונה לגנבו, נסיון לגניבת רכב וחבלה בכוונה מחמירה, ובית המשפט המחוזי בבאר שבע השית עליו עונש מאסר לתקופה של שלש שנים וחמישה חדשים, וכן הפעיל עונש מאסר על תנאי לתקופה של ששה חדשים שהיה תלוי ועומד כנגדו, כשחמישה חדשים מתוכם חופפים לעונש המאסר הנ"ל וחודש אחד מצטבר אליו. כמו כן הוטל עליו עונש מאסר על תנאי לתקופה של שנים עשר חדשים.

הערעור שלפנינו סב על חומרת העונש.

2.לפי מערכת העובדות שבביצוען הודה המערער, פרצו המערער ואחרים לרכב מרצדס-בנץ וניסו לגנבו כשהם גורמים לו נזק ניכר. אזרח הזעיק אנשי משטרה, ואלה החלו לדלוק אחר הפורצים שנמלטו מהם.

במהלך המאבק בינו לבין אחד מאנשי המשטרה, דקר המערער את השוטר שתי דקירות בסכין, דקירה אחת בבית החזה בעומק של כ2- ס"מ קרוב ללב, ודקירה שניה בכתף בקרבת כלי דם ועצבים עיקריים. כתוצאה מכך נזקק השוטר לאישפוז ולטיפול נוסף לאחר מכן.

שמענו את טענות פרקליט המערער ואת דברי שירות המבחן, והגענו לכלל מסקנה שאין קיימת עילה מספקת להתערב בעונש; ענין אחד עליו נתנו את דעתנו הוא טענתו של הסניגור המלומד שבמהלך מעצרו נחבל המערער שלא כדין על ידי איש המשטרה שבא לעצרו. סימני חבלה ניכרו במערער לאחר המעצר בתמונות שהוגשו לבית המשפט. עם זאת גם אם נקבל עובדה זו כנכונה, ואין לנו תשתית מספקת מלאה כדי לקבוע את נכונותה, לא החמיר בית המשפט עם המערער יתר על המידה. אכן גם בנסיבות להן טען המערער, דקירתו של שוטר, שרק במזל לא נגרם לו נזק חמור ביותר, בסכין, היא מעשה המחייב ענישה מרתיעה. בהתחשב בביצוע העבירה הקשורה לרכב, בעברו הפלילי של המערער, ובעובדה שביצע את העבירות בהן הורשע שעה שמאסר על תנאי היה תלוי ועומד כנגדו, יכול היה בית המשפט המחוזי להשית על המערער את העונש שנקבע לו; בחפפו את המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערער כמעט כולו, עם עונש המאסר בפועל שהושת עליו כבר נתן בית המשפט המחוזי ביטוי לנסיבות המקלות.

לפיכך אנו דוחים את הערעור.