ע"פ 3882/13 פלוני נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ברק-ארז:

1.

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של שוד בחבורה (לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977) בהתייחס לאירוע שהתרחש בעת שהיה כבן 19, ובו, כמפורט בכתב האישום, הוא ושניים אחרים תקפו את המתלונן בעודו הולך ברחוב, הוציאו מכיסו את סכום הכסף שנשא עמו ונמלטו. המרדף עצמו היה מלווה בהשלכת אבנים ובמהלכו המערער היכה את המתלונן באגרופים בבטנו.

2.

בית המשפט קמא (ת"פ 16674-12-11, השופטת ק' רג'יניאנו ) הטיל על הנאשם את העונשים הבאים: 20 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו), 10 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים בתנאי שלא יעבור עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע, 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים בתנאי שלא יעבור עבירת אלימות או רכוש מסוג עוון (להוציא עבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב), וכן חייב את המערער בפיצוי של המתלונן.

3.

לצורך גזירת העונש קבע בית המשפט קמא מתחם ענישה, כמתחייב בדין, ובסופו של דבר קבע את העונש תוך שהוא שוקל לחומרא את חלקו הדומיננטי של המערער באירוע, ולקולא את העובדה שהוא נעדר עבר פלילי (להוציא הליך אחד שהסתיים ללא הרשעה בבית המשפט לנוער), את הודאתו (אם גם תוך נטילת אחריות חלקית), את העובדה שטרם ריצה עונש מאסר וכן את שיתוף הפעולה של המערער בהליך השיקומי שעבר.

4.

בערעור בפנינו מיקד בא-כוחו של המערער את טענותיו בכך שהיה מקום לשקול את ההליך השיקומי שבו השתתף המערער במידה ניכרת יותר, תוך חריגה ממתחם הענישה שנקבע. כן טען המערער כי יש להקל בעונשו נוכח גילו הצעיר.

5.

איננו סבורים שיש מקום לקבל את הערעור. בית המשפט קמא שקל נכונה את מכלול השיקולים. העבירה שבה הורשע המערער, על נסיבותיה, היא חמורה ומבטאת איום על סדרי החיים וביטחונם האישי של אזרחים מן השורה (השוו למשל: ע"פ 7994/10 אבו נאב נ' מדינת ישראל (21.2.2011)).

6.

השיקול השיקומי מאפשר חריגה ממתחם הענישה, אך אינו מחייב לעשות כן. בנסיבות המקרה, קיבל השיקול השיקומי את המשקל הראוי. לא למותר לציין, כי מתסקיר המבחן שהוגש בבית משפט זה עולה שהמערער אינו מביע מוטיבציה לחזור להליך השיקומי בעת הזו. כמו כן, ואף בשים לב לגישה המקלה יותר בענישתם של "בגירים צעירים" איננו סבורים כי בנסיבות העניין גילו הצעיר של המערער מצדיק הקלה נוספת בעונש.

7.

סוף דבר: הערעור נדחה.