ע"פ 3895/08 נטלי בלישה נ. לשכת תביעות תנועה

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום ברמלה (השופטת ש' קמיר-וייס ), מיום 27.4.2008, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק ת 4951/07.

1.נגד המערערת הוגש לבית משפט השלום ברמלה כתב אישום, המייחס לה עבירה של אי ציות להוראות שוטר, לפי סעיף 23 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בישיבת ההקראה שנערכה בעניינה, כפרה המערערת בעובדות כתב האישום, וסירבה להצעות הפשרה להן הסכימה התביעה. בית המשפט שאף לעודד את הצדדים להגיע לפשרה, ובמסגרת זאת, כך על פי טענת המערערת, התבטא בדבר העונש הצפוי למערערת להערכתו במקרה בו ההליך יסתיים ללא פשרה. על פי טענת המערערת, בית המשפט הביע דעתו ואמר כי אינו נוטה להאמין לדבריה של המערערת, וכי יטיל עליה עונש כבד יותר מזה המוצע לה במסגרת הפשרה האמורה. בעקבות דבריו אלה של בית המשפט, הגישה המערערת בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מהמשך הדיון בעניינה.

2.

בהחלטתו מיום 27.4.2008, דחה בית המשפט את בקשת הפסילה. בהחלטתו, ציין בית המשפט, כי ההליך המדובר נמצא עוד בראשיתו ממש, לא נתקיימה בו אלא הקראה בלבד, ודעתו של בית המשפט בנוגע להליך וודאי שלא נתגבשה. כמו כן, ציין בית המשפט, כי ישמע את ראיות הצדדים בנפש חפצה, וכי לאחר בחינתן של ראיות אלה ייתן את פסק דינו, כמקובל וכנדרש. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

3.

בערעורה, טוענת המערערת, כי התבטאותו של בית המשפט מקימה חשש למשוא פנים. לטענתה, התבטאות זו מגלה כי דעתו של בית המשפט בדבר תוצאות ההליך שלפניו נתגבשה זה מכבר, וזאת טרם שמיעת הראיות ובחינת משקלן. מנגד, טוענת המשיבה בערעור, כי כל טענותיה של המערערת בדבר התבטאויותיו של בית המשפט לא הוכחו כראוי, וכי אין כל תיעוד שלהן ואף לא אותר תובע שנכח במקום וזוכר את הדברים. בנסיבות אלה, טוענת המשיבה, ממילא לא הוכח גם קיומה של עילה לפסילת שופט.

4.דין הערעור להידחות. המערערת מלינה כנגד התבטאותו של בית המשפט; כבר נקבע בפסיקתנו, כי התבטאויותיו של שופט יכולות להוות עילה לפסילתו רק במקרים חריגים ביותר, בהם עולה מהתבטאויות אלה כי השופט גיבש עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי (ראו: ע"פ 2766/02

מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.7.2002); ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007); ע"פ 8891/06 מאירסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.12.2006); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 194-191 (2006)). המבחן לחשש זה הינו מבחן אובייקטיבי. משכך, אין די בתחושה של הנאשם כאילו נחרץ דינו על-ידי בית המשפט. אמירותיו של השופט תהווינה עילה לפסילה רק אם יצמח מהן חשש ממשי – בראייה אובייקטיבית – כי ננעלה דעתו של בית המשפט באשר לתוצאות ההליך. בענייננו, אף אם נאמרו הדברים המיוחסים לבית המשפט, אין הם מעידים על נעילת דעתו כאמור. גם אם עדיף היה להימנע מאמירות מהסוג המיוחס לבית המשפט, הרי שהן נאמרו, אם נאמרו, מתוך רצון לעודד את המערערת להגיע להסדר פשרה, שעל פי רוב תוצאותיו עדיפות עבור הנאשם, וודאי שלא מתוך יחס שלילי שנתגבש כלפיה. אמירתו של בית המשפט, לפיה סביר שהעונש במסגרת הסדר הפשרה יהיה קל יותר מזה שיוטל בסופו של ההליך, אף אם היתה מיותרת, איננה משקפת קביעת דעה שלילית מוקדמת ביחס למערערת, אלא עשויה לשקף גם המלצה למערערת, המבוססת על ניסיונו של בית המשפט בהליכים דומים. חזקה על בית המשפט, כגורם מקצועי, שכעת, משירד נושא הפשרה מהפרק, ישמע את טענות המערערת לגופן, ויכריע בעניינה על פי מיטב שיקול דעתו.

אשר על כן, הערעור נדחה.