ע"פ 3903/10 שאקר אלקרינאוי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי במהלך שנת 2006 פרסמה עירית באר-שבע מכרז לאחזקת רשת הביוב העירונית. בין שניים שהגישו הצעות למכרז, אליעזר דגן (להלן: המתלונן) וסולימאן אלקרינאווי (להלן: סולימאן), נתגלעה מחלוקת קשה על רקע ניסיונו של סולימאן למנוע מהמתלונן להתמודד באותו מכרז. בחודש פברואר 2007 החליטה הרשות המקומית להעדיף את הצעתו של המתלונן, אולם גם אז המשיך סולימאן בניסיונותיו להניא את יריבו מלבצע את העבודות ולחלופין דרש ממנו להגיע אתו להסדר כספי כלשהו. בשלב זה, כך לגרסת המשיבה, החליט סולימאן לשרוף משאיות שבבעלות המתלונן, ולקשר זה היו שותפים לואי אלקרינאווי (להלן: לואי), סלאמה אלקרינאווי (להלן: סלאמה) והמערער. את זממה ביצעה החבורה, על פי הנטען, בשני מועדים בחודש פברואר 2007, והצתת המשאיות הסבה למתלונן נזק בסכום כולל של כ-370,000 ש"ח.

משפטו של המערער התנהל בנפרד משותפיו, ובתום שמיעתן של הראיות החליטה הערכאה הדיונית להרשיעו בעבירה של קשירת קשר לבצע פשע ושתי עבירות הצתה. בהמשך, נגזר עונשו של המערער: 30 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח.

2.

המערער משיג בפנינו על הרשעתו, ולחלופין, על העונש שהושת עליו. דא עקא, מדובר בערעור על ממצאים שבעובדה, וביחס לאלה ההלכה הנוהגת היא כי בית משפט שלערעור לא יתערב בהם אלא במקרים חריגים. אכן, להלכה זו נקבעו במשך השנים חריגים לא מעטים, אולם לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה עמם. עם זאת, לא רק אותה הלכה עומדת בדרכו של המערער לזכות בערעור, אלא בעיקר דברים שנאמרו על ידי שניים מעדי התביעה במהלך חקירתם, דברים מהם אמנם חזרו במהלך עדותם, אולם בית המשפט החליט לאמצם. להלן נבהיר את דברינו:

(א) בתאריך 8.3.07 כתב השוטר אמיר עטאונה את המזכר ת/40 בעקבות מפגש אקראי עם לואי אלקרינאווי בתחנת המשטרה. מהמזכר עולה כי היה זה לואי שביקש לשוחח עמו, ומשנכנסו לחדר סיפר לו כי הוא יודע על מעורבותו של המערער (המכונה גם תמיר, ראו ת/28, עמ' 3) בהצתת המשאית (" אמר לי תוך כדי שהוא בוכה, קשה לי, קשה לי, אני יודע שתמיר עשה את זה... היה מדבר בטלפון לידי ושמעתי אותו אומר לבחור שבצד השני של הטלפון שהוא הולך לשרוף את המשאית "). לואי הוסיף כי הוא מפחד לספר את הידוע לו, הואיל והוא חושש מתגובת המערער (" אני מפחד להגיד כי תמיר יחשוף עניין של כבוד המשפחה ").

(ב) לאחר שיחה זו עם השוטר עטאונה נרשמה מפיו של לואי האמרה ת/30 ג', בה חזר על אותה גרסה: " זה היה בתאריך 28.8.07... ובזמן שהיה אצלי אני שמעתי אותו מדבר עם בן אדם, ותמיר אמר לו אני אשרוף את הרכב... והוא אמר לי לואי אתה כבר שמעת את השיחה, ואם אתה מדבר אז אני אגיד דברים על מישהי מהמשפחה שלך, יעני אני אלכלך, ואני אוציא לכם שם רע ". לואי הוסיף וסיפר כי באותה שיחה שקיים המערער הוא שאל את בן-שיחו " איך אתה משלם ".

(ג) בתאריך 8.3.07 פגש השוטר עטאונה גם את סלאמה וניסה לשכנעו לספר לו את הידוע לו על שריפת המשאיות, אולם סלאמה ביקש הבטחה כי ישוחרר ועטאונה השיב לו שהוא אינו יכול להבטיח זאת. בעקבות כך מסר סלאמה את הגרסה שתובא להלן (בלשון המזכר ת/20 ב'): " ביום שלישי שעבר הוא פגש את לואי וראה שללואי יש משקפיים, וראה שהגבות שלו שרופות. הוא שאל אותו ממה זה, ואז לואי אמר לי שאתמול הוא ותמיר שרפו משאית באופקים, ושביום חמישי כאשר הוא עם תמיר, תמיר סיפר לו כי הוא הרביץ אלף דולר כי הוא שרף עוד משאית ". אכן, סלאמה לא אישר גרסה זו בעדותו, אולם ההסבר לכך מצוי באותו מזכר (ת/20 ב') בו רשם עטאונה: " סלאמה כל הזמן אמר לי תבטיח לי שתעזור לי, ושלא יחשבו שאני פתחתי עליהם, ואמר לי שהוא רוצה שהעדות תהיה חסויה ולא יוכלו לראות אותה בבית המשפט" . ואם עולה חשד ביחס לאמינותו של המזכר ת/20 ב', מתברר כי סלאמה חזר על אותה גרסה בעת שנרשמה מפיו ההודעה ת/36 ג', בה נכללה תוספת חשובה, ובלשון המקור (ראו עמ' 2 של ההודעה): " ביום חמישי 1.3.07 אחרי הצהרים אני עליתי עם תמיר ונסענו לבאר-שבע... ואחרי שאני שאלתי אותו למה יש ריח של דלק ברכב שלך, הוא אמר לי אני שרפתי את המשאית השניה אתמול... ואמר לי אני קיבלתי כסף על זה... אלף דולר ".

(ד) המערער נעצר רק בתאריך 7.4.07, היינו, למעלה מחודש לאחר שריפת המשאיות, וכאן המקום להדגיש כי הוא עבד באותם ימים במקום עבודה מסודר, ולאותה "חופשה" שנטל לעצמו לא הקדים וקיבל אישור של מעסיקו ואף לא טרח לדווח על כך לאיש. בנסיבות אלו, וכאשר שוב אין ספק כי המערער ידע כל אותה עת שהוא דרוש לחקירה, יש להיעלמותו משקל ראייתי באשר היא בבחינת התנהגות מפלילה.

(ה) בדיקת פלט השיחות מהטלפון שבחזקת המערער בימים הרלבנטיים לביצוען של העבירות (ראו ת/37), מלמדת על כך שהוא קיים עשרות שיחות למכשיר המירס של סולימאן, ועובדה זו תמוהה נוכח גרסת המערער לפיה היכרותם רופפת. לא זו אף זו, אותו פלט של שיחות מלמד גם על כך שבשעות הרלבנטיות לשריפת המשאיות שהה המערער באופקים (שם חנו כלי הרכב), ובאחד המקרים (בתאריך 1.3.07) אף שוחח בשעת לילה מאוחרת (03:41), ובסמוך לאחר הצתת אחת המשאיות, עם סולימאן (ראו ת/37, דף 26), ולאחר מכן החל עושה את דרכו לכיוון רהט.

3.

אנו סבורים כי נוכח הראיות אותן פרטנו לא היה יכול בית המשפט המחוזי להגיע לתוצאה שונה זולת הרשעת המערער, ועל כן אנו דוחים את הערעור נגד הכרעת הדין.

זו השקפתנו גם באשר לעונש. המערער, חרף מעלותיו, התפתה, ככל הנראה נוכח התגמול הכספי שהוצע לו, להצית שתי משאיות ובכך גרם נזק כבד לרכוש המתלונן. התנהגות זו חייבה תגובה עונשית קשה, ולא מצאנו בגזר הדין רכיב כלשהו של חומרה.

אי-לכך, הערעור נדחה.