ע"פ 3907/10 אמיר נעאמנה נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ

3907/10

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט

י' דנציגר

כבוד השופט נ' הנדל

המערערים:

1. אמיר נעאמנה

2. מגדי שלאעטה

נ

ג

ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.3.2010 בת"פ 32995-11-09 שניתן ע"י כב' השופטת ח' הורוביץ

תאריך הישיבה:

ה' באדר א' תשע"א (9.2.11)

בשם המערערים:

עו"ד טארק נעאמנה

בשם המשיבה:

עו"ד ג'ויה שפירא

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1.

הערעור מופנה נגד חומרת גזר הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 32995-11-09 (כבוד השופטת ח' הורוביץ). בית המשפט הטיל על המערער מס' 1 45 חודשי מאסר בפועל ועוד 15 חודשים על תנאי, לבל יעבור בתוך 3 שנים עבירות בנשק לפי סעיף 144 לחוק או כל עבירת אלימות מסוג פשע. המאסר בפועל מצטבר למאסר אחר שאותו ריצה המערער בזמן מתן גזר הדין. כמו כן, חויב מערער מס' 1 לשלם למתלונן פיצויים בסך 35,000 ₪.

על מערער מס' 2 הוטלו 36 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשים על תנאי כדלעיל ולשלם פיצוי למתלונן בשיעור של 20,000 ₪.

המערערים הורשעו על פי הודאתם בכתב אישום מתוקן. מערער מס' 1 הורשע בביצוע עבירה של שוד מזוין לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); החזקת נשק ונשיאתו שלא כדין לפי סעיף 144 לחוק וירי בשטח בנוי לפי סעיף 340 לחוק. מערער מס' 2 הורשע בסיוע לשוד הנ"ל, לפי סעיפים 402(ב) ו-31 לחוק. באישום אחר הואשם מערער מס' 2 אף הוא בהחזקת נשק ונשיאתו שלא כדין לפי סעיף 144.

על פי כתב האישום המתוקן, ביום 2.10.08, בסביבות השעה 21:20 הגיעו המערערים אל חנות המכולת של גאלב סח (המתלונן). מערער מס' 1 נכנס, יחד עם אדם נוסף, אל תוך החנות, כאשר הם עוטים על פניהם כובעי גרב ובידם אקדחים, בעוד מערער מס' 2 ממתין ברכב המילוט. מערער מס' 1 והאדם שעמו צעקו שמדובר בשוד, ואיימו על המתלונן שאם לא יפתח את הקופה, יירו בראשו. המתלונן פתח את הקופה. השודדים הורו לו להרים ידיו מעל לראשו ולהסתובב אל הקיר, ורוקנו את הקופה, שהכילה 50,000 ₪. לאחר מכן, עזבו השלושה את המקום ברכב בו נהג מערער מס' 2. במהלך הנסיעה הם נתקלו בעוברי אורח, שניסו לחסום את דרכם. בתגובה, מערער מס' 1 הוציא את ידו מחלון הרכב וירה באוויר שלוש יריות כדי להבריחם.

אשר למערער מס' 2, בנוסף למתואר לעיל, בתאריך 5.10.08, במהלך מנוסה משוטרים שניסו לעצור אותו בגין הסיוע לשוד הנ"ל, נפלו משקית שהחזיק שני אקדחים מסוג בול, שתי מחסניות וכדורים לאקדחים.

בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסדר טיעון, הכולל הודאה בעובדות כתב האישום המתוקן, והסכמה לפיה עונש המאסר בפועל שייגזר על כל אחד מהמערערים יהיה לתקופה של בין שנתיים לארבע שנים. אשר למשך הזמן המדויק, לניכוין של תקופות מאסר ומעצר אחרות ולמשכו של מאסר על תנאי, הוסכם שכל צד ינסה לשכנע את בית המשפט בעמדתו .

נימוקיו של בית-המשפט המחוזי

2.

בית המשפט עמד על חומרתה של תופעת השוד האלים ושל השימוש באקדח לירי ולאיום; וכמו כן על שיוכה של התנהגות מערער מס' 2 למדרג הגבוה של עבירת הסיוע. כמו כן עמד בית המשפט על הרשעות קודמות שישנן בחלקם של המערערים. מנגד, העלה בית המשפט, יש להתחשב בהודאת הנאשמים ובחיסכון בזמן שיפוטי, ועל כן אין לחרוג במקרה זה ממסגרת הסדר הטיעון. אלמלא הסדר זה, הוסיף בית המשפט, היה מקום להטיל עונש חמור מכפי שהוטל.

טענות הצדדים

3.

מערער מס' 1 טוען שהעונש שהושת עליו חורג באופן ממשי מרמת הענישה המקובלת בסוג זה של עבירות, הן בהיקף עונש המאסר והן באי-חפיפתו למאסר שאותו הוא מרצה כעת. עוד טוען מערער מס' 1, שבית המשפט קמא לא התחשב בגילו הצעיר ובנסיבותיו האישיות הקשות – הזנחה על ידי משפחתו מגיל צעיר ומצב כלכלי קשה. מערער מס' 2 טוען אף הוא שבית המשפט החמיר עמו יתר על המידה, וכי הוא מעוניין לדאוג לגידולם של שני ילדיו.

המערערים טוענים נגד הטלת חובת הפיצויים בסך 55,000 ₪ במצטבר. לדבריהם, המתלונן לא הביא כל ראיה בדבר הנזק הנטען וגובהו. הודגש, שנושא הפיצויים לא נכלל בהסדר הטיעון, התביעה לא ביקשה זאת בטיעוניה ולמערערים לא ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיהם בעניין.

מנגד, באת-כוח המשיבה תומכת בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, ומבקשת לדחות את הערעור. באשר לפיצויים, בדיון שלפנינו היא ציינה שמדובר בהחזר של הסכום שנשדד, ושכל שבית המשפט עשה הוא לחסוך מהמתלונן להגיש תביעה אזרחית.

דיון

5.

"עבירות שוד ואלימות, ובמיוחד כאלה המבוצעות בצוותא לאחר תכנון מראש, מצריכות תגובה עונשית חמורה ואפקטיבית כמסר של הגנה על ביטחון הציבור וכמסר חינוכי שייקלט בתודעת הציבור" (כב' השופט ס' ג'ובראן, ע"פ 3069/05 מדינת ישראל נ' אורן אבוטבול , מיום 2.8.2006).

עבירת השוד היא מן הותיקות שבעבירות הפליליות. מימי קדם ועד ימינו, רבו האנשים שערכו בינם לבין עצמם חשבון של סיכויי ההצלחה מול הסיכונים הכרוכים, ונענו לפיתוי הכספי הכרוך באירוע אלים קצר טווח . כנגד פיתוי זה, נאלצה כל חברה אנושית למצוא את הדרכים להיאבק נגד הפגיעה החמורה בה וביחידיה.

חומרתה של עבירה זו כלפי הפרט מורכבת משני נדבכים משתלבים. האחד, הפגיעה בקניינו של קורבן השוד, ובמקרה דנן – פדיון עמל יומו של בעל עסק זעיר, המיועד לזון את בני ביתו. והשני, הממד הפוגעני, האלים והמאיים. גם אם יקבל קורבן השוד את כל רכושו בחזרה בלא פגע, לא במהרה יחלימו צלקותיו הנפשיות.

נסיבות אישיות קשות והודאת נאשם בעבירה מהוות שיקולים לקולא. אולם, נותר הצורך החברתי להעביר מסר ביחס לחומרתו של שור מזוין והסיוע לו. כדברי כב' הנשיאה ד' ביניש, " בתי המשפט מצווים להרים תרומתם למלחמה באלימות הקשה שפשתה במקומותינו, להטיל עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע עבריינים מפני מעשי אלימות ולהגן על שלומם של אנשים תמימים וחסרי ישע" (ע"פ 2566/04 מדינת ישראל נ' כפיר כהן , מיום 3.11.2004).

לנוכח האמור, אינני סבור שבית המשפט קמא החמיר יתר על המידה עם המערערים. הם לא בחלו בשימוש באלימות, ואף באיום ובירי באוויר שהיה יכול לסכן עוברי אורח תמימים. לשני המערערים עבר עשיר של עבירות אלימות, שאף הוא מהווה שיקול לחומרה. לנוכח מהות המעשים, אין לומר כי בית המשפט המחוזי טעה בקובעו שעונש המאסר שנגזר על מערער מס' 1 בתיק זה יבוצע במצטבר לעונש שאותו הוא מרצה כעת. הענישה אינה משולה למקום בו ישנה הצדקה לערוך שיקולי "מבצע". כמובן, ראוי שבית משפט יעמיד לנגד עיניו את התוצאה הסופית של העונש אשר הוא מטיל, תוך בדיקת מידת הלימותו. עם זאת, בעריכת שיקול מעין זה יוענק משקל לחומרת העבירה או העבירות הנידונות. כאמור, נסיבות המקרה, לרבות השילוב בין עבירת שוד והחזקת נשק, דורשות הרתעה פרטנית ולא רק כללית. בראייה זו עונש המאסר שנגזר איננו חמור. יצוין, כי הפער בתקופות המאסר שנגזרו על שני הנאשמים עומד ביחס לחלקם באישומים שהוגשו.

ביחס לעונש הפיצוי, עולה כי התביעה לא עתרה לעונש זה, ובית המשפט לא העלה את האפשרות של ענישה מעין זה בפני המערערים בשלב הטיעון לעונש. בכך נפל פגם. רוצה לומר: אמנם היה והתביעה אינה מבקשת רכיב מסוים בעונש, מוסמך בית המשפט לכלול אותו בגזר הדין. אולם, נדמה כי תוצאה זו, שהינה חריגה, כפופה לשני תנאים. האחד, שבית המשפט יעלה את הנושא בשלב הטיעונים לעונש על מנת לאפשר לסנגור להתייחס לכך. האחר, שבית המשפט ינמק בפסק דינו מדוע החליט להיות יותר קטגור מהקטגור.

לכאורה, האמור מוביל למסקנה כי דין הערעור להתקבל ביחס להטלת הפיצוי. ;ברם, בנסיבות המקרה, לאחר ששמענו את טענות הסנגוריה והמתלונן שהתייצב לדיון, ובהתחשב בכך שסכום הפיצוי משקף את הנזק הממוני בפועל שנגרם על רקע חומרת המעשה כמתואר, מתבקשת גישה שונה. חלופה אחרת שנשקלה היא החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לדון בעניין מחדש. אולם, מבחינה מעשית נראה שאין כל הצדקה לכך. דעתי היא, אפוא, שאין מקום להתערב בנפסק גם בעניין הפיצוי.

6.

אשר על כן, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור של שני המערערים.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.