ע"פ 391/18בני פאוזי שמשום ( 2009) בע"מ נ. בני ג'ורג' שוקחה

לפנַי בקשות לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת א' וינשטיין ), בת"א 43343-04-16, מיום 29.11.2017, שתוקנה ביום 13.12.2017, לפיה ישלמו המבקשים קנס בסך של 510,000 ש"ח מכוח הוראות פקודת בזיון בית משפט (להלן: הפקודה ).

הרקע לבקשות

1.

בין הצדדים קיים סכסוך משפחתי ועסקי ארוך שנים הנוגע בעיקרו לשימוש בתיבה "שוקחה" במוצרים המשווקים ונמכרים על ידי הצדדים. משיבה 1, חברת בני ג'ורג' שוקחה בע"מ (להלן: המשיבה ), שהינה חברה העוסקת בייבוא ושיווק מוצרי מזון, נקטה במספר הליכים נגד המבקשים בטענה כי הפרו את זכויותיה במשך שנים, תוך ביזוי החלטות וצווי בית משפט. המבקשים בע"פ 392/18, הם חברת אנטואן שוקחה ובניו בע"מ (להלן: החברה ), בעל השליטה בה, ובני משפחתו אשר לטענת המשיבה משמשים כמנהליה. המבקשים בע"פ 391/18 הם החברה המפיצה והמשווקת של החברה – בני פאוזי שמשום (2009) בע"מ (להלן: המשווקת ) ובעל השליטה בה (להלן: ענאן שמשום ) (המבקשים בשני ההליכים יקראו להלן ביחד: המבקשים ).

2.

ברקע לבקשה, תביעה שהגישה המשיבה בשנת 2011 נגד המבקשים – למעט המשווקת, וכן נגד חברה נוספת שבעל השליטה בה הוא ענאן שמשום (אשר יקראו להלן ביחד: הנתבעים ), בגין הפרת זכויות המשיבה בסימני מסחר רשומים ומוכרים היטב במוצרי שמן (ת"א (מחוזי חי') 24032-02-11). המשיבה טענה להפרת הסכם, תחרות בלתי הוגנת, גניבת עין, גזל מוניטין, הטעיית צרכנים ועשיית עושר ולא במשפט. התביעה הסתיימה בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין ביום 30.6.2011 (להלן: הסכם 2011 ). על פי ההסכם התחייבו הנתבעים להחליף את התווית המוצמדת למוצרי השמן שלהם לתווית חדשה מוסכמת ולעשות שימוש במילה "שוקחה" אך ורק במסגרת רצף המילים "אנטואן שוקחה ובניו בע"מ" (להלן: רצף המילים ). כן הוסכם לגבי גודל המילה "שוקחה" בתווית ולגבי הלוגו שיופיע על התווית.

3.

בשל טענות לאי-קיום פסק הדין האמור על ידי הנתבעים, הגישה המשיבה ביום 11.4.2016 בקשה נגד הנתבעים לבית המשפט המחוזי על פי הפקודה. במסגרת הדיון בבקשה הגיעו הצדדים להסכמות מסוימות באשר לתיקון התוויות והאריזות של מוצרי השמן. ביום 22.5.2016 הכריע בית המשפט במחלוקת שנותרה בין הצדדים, הנוגעת לשאלה האם הנתבעים רשאים לעשות שימוש ברצף המילים בשפה נוספת מלבד השפה הערבית. טענת הנתבעים נדחתה ונקבע כי עליהם לתקן את התוויות והאריזות בהתאם תוך שניתנה להם שהות של 120 ימים לשם כך. בנוסף להכרעה במחלוקת האמורה, ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים קיבלו תוקף של פסק דין.

4.

בנוסף, בחודש אפריל 2016 הגישה המשיבה כתב תביעה נגד המבקשים (ויודגש כי הפעם – המשווקת הייתה ביניהם), בגין הפרת סימני מסחר, הפרת הסכם, תחרות בלתי הוגנת, גניבת עין, גזל מוניטין, הטעיית צרכנים ועשיית עושר ולא במשפט, על מגוון מוצרים שאינם שמן , שיובאו, נמכרו ושווקו על ידי המבקשים (ת"א (מחוזי חי') 43313-04-16). ביום 19.6.2016 ניתן תוקף של החלטה להסכמות הצדדים, אשר בעיקרן אישרו את הסכם 2011 בכפוף למספר תנאים, ביניהם האפשרות לעשות שימוש ברצף המילים בשפה נוספת. למבקשים ניתנה שהות של 150 ימים לצורך הסרת מוצרי השמן המפרים, ו-120 ימים להסרת יתר המוצרים המפרים מן המדפים. ביום 10.10.2016 הגיעו הצדדים להבנות נוספות ובהמשך, ביום 1.11.2016 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות בין הצדדים בנוגע לעיצוב המוצרים המיובאים והמשווקים על ידי המבקשים, כפי שפורטו הן בפרוטוקול מיום 19.6.2016 והן בפרוטוקול מיום 10.10.2016 (להלן: פסק הדין או הסכם 2016 ).

5.

כל המאמצים האמורים לא הביאו לפתרון הסכסוך, וביום 25.4.2017 הגישה המשיבה, בפעם השנייה, בקשה נגד המבקשים לפי הפקודה במסגרתה נטען כי המבקשים מפרים את פסק הדין ביחס לשלוש סוגיות: האחת, כי בחנויות השונות עדיין נמכרות אריזות של טובין הנושאות על גביהן את התוויות הישנות; השנייה, כי בחנויות השונות עדיין נמכרות אריזות של טובין הנושאות על גביהן את הכיתוב "א. שוקחה" וזאת בניגוד לפסק הדין; השלישית, כי המבקשים החלו לשווק בקבוקי שמן עם תווית חדשה אשר אינה עומדת במגבלות ובתנאים שנקבעו בפסק הדין. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת הבזיון ביחס לשלוש הסוגיות. ביחס לשתי הסוגיות הראשונות ניתנה, בהסכמה, שהות של 14 יום לתיקון המצב, תוך שנקבע כי ככל שהוראות פסק הדין בעניין זה לא יקוימו, הרי שהמבקשים יחויבו בקנס על פי הפקודה בסך של 2,500 ש"ח לכל יום בו תימשך ההפרה (החלטה מיום 10.5.2017). הסוגיה השלישית הוכרעה בהחלטה נפרדת מיום 13.5.2017 בה נקבע כי על המבקשים לפעול לאלתר לתיקון ההפרות ביחס למוצרי שמן בתוך 14 יום, וכי דו"ח על פעולות המבקשים בעניין זה יוגש עד ליום 28.5.2017. עוד נקבע כי ככל שלא יקיימו המבקשים הוראות אלו יחויבו בקנס בסך של 2,500 ש"ח לכל יום שבו תימשך ההפרה.

6.

על שתי ההחלטות האמורות הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה ויחד עמו בקשה לעיכוב ביצוען. ביום 8.6.2017 נדחתה בקשתן לעיכוב ביצוע (ע"א 4113/17, השופט י' עמית ) אך לפנים משורת הדין העניק בית המשפט למשיבים פרק זמן נוסף של 30 יום לקיום פסק הדין (כלומר – עד ליום 8.7.2017).

7.

בחלוף המועד המוארך, הגישה המשיבה את בקשתה השלישית למתן צו על פי הפקודה נגד המבקשים, בטענה כי על אף ההחלטות האמורות, המבקשים לא פעלו על מנת לקיים את הצווים ולאסוף את המוצרים המפרים ואף לא הגישו כל דו"ח לבית המשפט המחוזי על אודות הפעולות שנקטו כדי לעמוד בהחלטות. לאחר שמיעת הבקשה קבע בית המשפט כי המבקשים ביזו את הצווים כפי שנקבעו בהחלטות מימים 10.5.2017 ו-13.5.2017, בכך שקיימים עדיין בשוק מוצרים מפרים, ובכך שלא הגישו המבקשים דוחות כפי שנקבע. לפיכך השית בית המשפט המחוזי על המבקשים קנס לפי הפקודה בסך של 2,500 ש"ח ליום – החל מיום 9.7.2017 ועד ליום 27.7.2017 ביחס לאי-איסופם של המוצרים מושא ההחלטה הראשונה מיום 10.5.2017 (שלל מוצרים); קנס לפי הפקודה בסך של 2,500 ש"ח ליום – החל מיום 9.7.2017 ועד ליום 27.7.2017 ביחס לאי-איסופם של המוצרים מושא ההחלטה השנייה מיום 13.5.2017 (מוצרי שמן); קנס לפי הפקודה בסך של 2,500 ש"ח ליום – החל מיום 9.7.2017 ועד ליום 27.7.2017 בשל אי-הגשת דוחות כפי שנקבע בהחלטה מיום 10.5.2017; קנס לפי הפקודה בסך של 2,500 ש"ח ליום – החל מיום 9.7.2017 ועד ליום 27.7.2017 בשל אי-הגשת דוחות כפי שנקבע בהחלטה מיום 13.5.2017. בנוסף לאמור חויבו המבקשים בהוצאות המשיבה בסך של 25,000 ש"ח.

8.

ברם, משלא תוקנו ההפרות, ביום 14.9.2017 הגישה המשיבה בקשה רביעית במספר נגד המבקשים על פי הפקודה. נטען כי על אף ההחלטות הקודמות שניתנו על ידי בית המשפט, ממשיכים המבקשים להפר את הצווים ומבזים את פסק הדין. ביום 29.11.2017 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה (יצוין כי ההחלטה תוקנה ביום 13.12.2017 מפני שבמקור הוטל על המבקשים בשוגג כפל קנס), והוחלט על החמרת הסנקציות שנקבעו בהחלטות מימים 10.5.2017 ו-13.5.2017 באופן שעל המבקשים יושת קנס יומי בסך של 5,000 ש"ח (באופן כולל הן על מוצרי השמן והן על יתר המוצרים) החל מיום 28.7.2017 ועד ליום 6.11.2017. זאת בנוסף לחיוב המבקשים בהוצאות המשיבה בסך של 50,000 ש"ח.

9.

על החלטה זו, המחייבת את המבקשים בקנס העומד על סך של 510,000 ש"ח, הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה ויחד עמו בקשה לעיכוב ביצוע, המונחת לפנַי.

טענות המבקשים

10.

המבקשים עותרים לפני בית המשפט שיעשה שימוש בסמכויותיו לפי סעיף 87 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולהורות על דחיית המועד לביצוע העונש אשר נקבע בהחלטה מיום 29.11.2017, ואשר תוקן ביום 13.12.2017. זאת לאור סיכויי הערעור הגבוהים והנזק הבלתי הפיך שייגרם להם מתשלום הקנס הגבוה.

11.

לטענת המבקשים בע"פ 392/18, החברה נקטה בכל האמצעים האפשריים על מנת לאסוף ולהסיר את המוצרים בעלי התווית הישנה, והוכיחה בראיות משמעותיות ורבות את המאמצים העילאיים שנעשו על ידה בכדי לקיים את הוראות פסק הדין. כך, החברה הציגה ראיות להיקף עצום של נקודות מכירה ברחבי הארץ בהן הוסרו מהמדפים המוצרים המפרים, תוך שהוקצו לצורך המלאכה כ-30 עובדים. אלא שחרף המאמצים כאמור, הטיל בית המשפט המחוזי על החברה עונש חריג וחסר פרופורציות ביחס להפרה המיוחסת לה. באשר ליכולתה לשלם את הקנס נטען כי תוצאות פעולותיה של החברה מסתכמות ברווח של 22,430 ש"ח בלבד לתקופה שבין 1.1.2017-30.11.2017, ועל כן תשלום הסכום האמור לא יאפשר לחברה להמשיך ולפעול כעסק חי ויביא הלכה למעשה לקריסתה.

12.

עוד טוענת החברה כי הסכם 2016 אינו קובע באופן מפורש כי על המבקשים לבצע " recall " של הסחורה, כלומר, התחייבות לפעול באופן לוגיסטי ומאורגן למשיכה אקטיבית של כל הסחורה הישנה מהחנויות. נטען כי החברה אינה יכולה לאתר כל מוצר הנושא את התווית הישנה מאחר ובין היתר: אין תיעוד מאורגן ומפורט לסחורה "הישנה" הקיימת על אלפי המדפים; "אנשי השטח" אינם יודעים להבחין בין הסחורה "הישנה" ל"חדשה"; "בשוק" קיימות אלפי נקודות מכירה, חלקן מהוות יד שלישית לסחורה ששווקה בעוד שלחברה אין כל ידיעה בדבר הימצאות המוצרים בנקודות אלה. על סמך העובדה כי איסוף הרמטי ומוחלט אינו אפשרי, בית המשפט המחוזי אף קבע כי על המבקשים להשתדל לפעול להסרת המוצרים מן המדפים וכי אין הם מתחייבים לתוצאה אליה יגיעו.

13.

עוד הוסיפה החברה כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שהוא עצמו ביקש לראות אך מאמצים לביצוע פסק הדין, ולא הורה בהכרח על הסרה מוחלטת של כלל הטובין, תוך שהבהיר כי יש להשקיע את מירב המאמצים באיתור התוויות הישנות בסניפים הגדולים. עוד נטען כי המשיבה הבהירה שאין בכוונתה לפעול נגד הימצאותם של מוצרים "במדפים נידחים". ואולם, על אף שאכן בוצעו מאמצים רבים, המשיכה המשיבה לעמוד על בקשתה לבזיון, מאחר ולשיטתה נמצאו תוויות ישנות ב-2 סניפים של רשתות מרכולים, וב-14 נקודות מכירה קטנות נוספות. על כן נטען כי המשיבה עמדה בצורה דווקנית ו"סתמית" על בקשתה לבזיון, וזאת בניגוד להצהרותיה והתחייבויותיה במסגרת הדיון.

14.

לטענת המשווקת, מאחר והיא לא הוגדרה כצד לבקשת הבזיון שבמסגרתה ניתן פסק הדין – לא ניתן היה לחייבה בשום סעד. פסק הדין הטיל חובות המצויים באחריותה של החברה בלבד, שאין בידי המשווקת לקיימם. החברה היא היצרן הבלעדי של המוצרים המפרים ומי שמפיקה את התוויות שעל גביהם, ועל כן היא הגורם היחיד שיכול לבצע את השינויים הנדרשים בתוויות. המשווקת אינה צד להסכם אשר נכרת בין החברה לבין המשיבה ואין לה כל שליטה על ייצור המוצרים ועל התוויות הנישאות עליהם. הלכה היא כי לא ניתן להטיל עונש מכוח הפקודה במקום שבו אכיפת פסק הדין איננה אפשרית.

15.

לגופו של עניין טוענת המשווקת כי פסק הדין למעשה קוים ואין כל טעם בהטלת עונש על פי הפקודה. במסגרת הדיון מיום 2.10.2017 בית המשפט ביקש לראות שננקטים מירב המאמצים להסרת המוצרים מהרשתות הגדולות בלבד. פסק הדין אינו מבהיר מדוע הראיות הרבות שהוצגו ולפיהן בוצעה סריקה בכ-400 נקודות מכירה ברחבי הארץ, ביניהן 275 סניפים של רשתות גדולות, אינן מצביעות על קיום פסק הדין. בנוסף, אף אם היה מקום להטיל על המבקשים קנס – הוא חושב באופן שגוי ובלתי מידתי. בית המשפט כלל לא לקח בחשבון את העובדה שאכן בוצעו פעולות רבות לצורך קיום ההסכמות בין הצדדים.

16.

עוד נטען כי תשלום הקנס יסב למשווקת נזק כלכלי בלתי הפיך, מבלי שתהיה לה יכולת לפנות לחברה, האחראית הבלעדית על הדבקת התוויות, מאחר שמצבה הכלכלי לא יאפשר לה להשיב את התשלום. על כן, אם ייאלצו המבקשים לשלם את הקנס כבר עתה – המשווקת תישא למעשה בתשלום הקנס לבדה.

תגובת המשיבים

17.

לטענת המשיבה, בתגובתה לדו"ח המסכם שהוגש לבית המשפט המחוזי ביום 20.10.2017 על ידי המבקשים, היא הראתה כי קיימים 16 סניפים המלאים בסחורה מפרה. זאת, בעוד מחצית מן הסניפים האמורים הוצגו על ידי המבקשים כסניפים שאין בהם מוצרים מפרים. גם טענת המבקשים לפיה בהסכם 2016 לא נכללה התחייבות אקטיבית לאיסוף המוצרים הינה חסרת בסיס. במסגרת ההסכמה שפורטה בפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2016, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, נקבע במפורש כי מוצרים הנושאים תוויות שאינן תואמות את ההסכם יוסרו מן המדפים בתוך 120 ימים (עבור מוצרי שמן ניתנה ארכה מסוימת ונקבע כי הם יוסרו מן המדפים בתוך 150 ימים). על כן, לא ברור כיצד הסיקו המבקשים כי הם לקחו על עצמם אך "התחייבות השתדלותית" לקיום פסק הדין. בנוסף, גם לאחר שקיבלו המבקשים כמעט שלושה שבועות נוספים לקיום פסק הדין, המשיבה מצאה ראיות נוספות לכך שהוראות פסק הדין לא קוימו, וזאת למרות שהמבקשים טענו לפני בית המשפט שקיימו אותן. המבקשים אמנם טענו כי מדובר בהפרה זניחה, אלא שבמדפים נמצאה סחורה רבה, ונמצאה סחורה כאמור גם במקומות שבהם נטען כי ההפרות תוקנו.

18.

באשר לטענת המשווקת לפיה היא אינה צד לבקשת הבזיון, נטען כי היא אכן נגרעה מכותרת הבקשה לבזיון שהוגשה בשנת 2017 אך זאת רק בשל טעות סופר. כך או כך, המשווקת היא "זר קרוב" שיש להחיל עליו בזיון אזרחי של צווי פסק הדין שלא קוימו, שכן מעשיה ומחדליה הם המביאים להפרת הצו. אין כל ספק כי בעל השליטה בה (מבקש 2 בע"פ 391/18) היה צד להליכים שהתנהלו בין הצדדים, הן בתובענה משנת 2011 והן בתובענה משנת 2016. די בכך לצורך קישורה כ"זר" שנקיטת אמצעים כלפיו נעשית לא כדי להביא אותו לקיום הצו, אלא כדי להביא אדם אחר לקיומו. בנוסף, אין ספק כי מבחינה מהותית המשווקת היא בעלת הדין הנכונה: ראשית, חלק מהמוצרים המפרים יוצרו עבורה ושווקו על ידה, ללא התערבות החברה. שנית, רק למשווקת יכולת האיסוף מהשוק, כמשווקת בלעדית. הטענה לפיה למשווקת אין יכולת לקיים את פסק הדין הינה טענה אבסורדית, שמקומה אולי במסגרת הערעור על פסק הדין, אך לא להליך שעניינו הפרת הצווים. הצווים שהופרו עסקו באיסוף סחורה מהשוק, לאחר שהופצה על ידי המשווקת. בידי המשווקת ובעל השליטה בה היכולת להפסיק להפר את צווי בית המשפט ולסייע לחברה לקיימם.

19.

מעבר לכך שסיכויי הערעור קלושים, נטען בנוסף כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה. מצבה הכלכלי הרעוע של החברה לא הוכח כדבעי ואף אין כל חשש שנזקם של המבקשים יהיה בלתי הפיך, שכן אם אכן תיהפך ההחלטה מושא הערעור הם יוכלו לקבל את כספם בחזרה מהמדינה בנקל.

20.

גם משיב 2, המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, הצטרף לעמדה כי אין לקבל את הבקשה. כן ציין כי לא התבססה הטענה כי תשלום הקנס יגרום לחברה לנזק בלתי הפיך אשר אין ביכולתה לעמוד בו. עוד הוער כי שמורה למבקשים הזכות לפנות למרכז בבקשה לפריסת הקנס לתשלומים.

דיון והכרעה

21.

לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי מושא הערעור, בשורת ההחלטות ופסקי הדין שניתנו בכלל ההליכים שהתנהלו בין הצדדים לאורך השנים, בבקשות על נספחיהן ובתגובות המשיבים, מצאתי כי דין הבקשות להידחות.

22.

על אף אופיו הפלילי של הליך בזיון בית המשפט, הלכה היא כי השיקולים המנחים לצורך הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בזיון בית משפט, דומים לאלו המנחים בהכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין אזרחי ( ע"פ 7029/11 ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות נ' חגור תעשיות בע"מ (8.1.2011) ; ע"א 4113/17 אנטואן שוקחה ובניו נ' בני ג'ורג' שוקחה בע"מ (8.6.2017)). על כן וכידוע, נקודת המוצא לדיון בבקשה לעיכוב ביצוע הינה כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים. על מבקש עיכוב הביצוע להראות כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שפעולה על פי ההחלטה טרם הכרעה בערעור תקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו, אם יזכה המבקש בערעורו. משיקולים אלו, בית המשפט אינו נוטה להיענות לבקשת עיכוב ביצוע העוסקות בתשלום כספי, שהרי לרוב ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו (ע"פ 8451/10 איינשטיין צור ייבוא ייצוא וסחר בינלאומי בע"מ נ'

Colgata Palmolive Company

(2.1.2011)).

23.

מבלי להרחיב בדבר סיכויי הערעור, אציין בקצרה כי מרבית טענות המבקשים נדונו לפני בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי מן הראיות שהוצגו בפניו עולה בבירור כי המבקשים עדיין מפרים את פסק הדין בכך שמוצרים הנושאים תוויות המפרות את ההסכמות שגובשו בין הצדדים וקיבלו תוקף של פסק דין – קיימים עדיין בשוק ונמכרים ברשתות השיווק והמכירה. בנוסף, באשר לטענת המבקשים לפיה ההפרה הנטענת הינה "הפרה זניחה", קבע בית המשפט כי בנסיבות העובדתיות שהובאו לפניו לא ניתן לומר כי היקף נקודות המכירה שהמשיבה חוזרת ומוצאת בהם מוצרים המפרים את פסק הדין, כמו גם כמות המוצרים המפרים המצויה בהן, עולה כדי "זוטי דברים". עוד נשללה טענת המבקשים באשר להיעדר יכולת לקיים את פסק הדין "בצורה הרמטית" ואף נקבע כי טענה שכזו אינה עולה בקנה אחד עם החובות המוטלת על פי דין על גורמים דוגמת המבקשים, העוסקים בייבוא, שיווק והפצה של מוצרי מזון. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין ( ע"פ 1872/16 דז'לדטי נ' מדינת ישראל (18.5.2017);

ע"פ 8345/15 אוחנה נ' מדינת ישראל (19.9.2017)). על כן, מבלי להביע עמדה לכאן או לכאן, דומני כי הנטל שיהא על המבקשים להוכיח כי בענייננו אכן נפלה טעות מהותית בהחלטת בית המשפט המחוזי, הינו נטל כבד.

24.

בנוסף, וזה העיקר – לא שוכנעתי כי יש בשיקולי מאזן הנוחות כדי להטות את הכף לטובת המבקשים. מושכלות יסוד הם, כי הליך בזיון בית משפט אינו הליך עונשי במהותו, אלא מטרתו העיקרית היא אכיפת ההחלטה השיפוטית שניתנה במבט צופה עתיד ( ע"פ 517/06 מנור נ'

KPMG Inc

(24.7.2007)). כמפורט לעיל, הסכסוך בין הצדדים נמשך מזה שנים ארוכות. במהלך השנים הגיעו הצדדים לא אחת להסכמות, אשר קיבלו אף תוקף של פסק דין. ואולם, המשיבות חוזרות ומוכיחות לבית המשפט כי ההסכמות אינן מקוימות על ידי המבקשים. כך, ההחלטה מושא בקשה זו עוסקת בבקשתה הרביעית של המשיבה על פי הפקודה, כאשר גם שלוש הבקשות הקודמות לה התקבלו על ידי בית המשפט המחוזי, שאף חייב את המבקשים בקנסות שונים. המבקשים קיבלו הארכות רבות לקיום ההסכמים בהם התחייבו, אלא שנקבע כי כל אלו לא הועילו והמשיבה נותרה חסרת אונים פעם אחר פעם.

25.

זאת ועוד. כידוע, הלכה היא כי בית המשפט ימנע מעיכוב ביצועו של תשלום קנס (או כל חיוב כספי) אשר לגביו ניתן להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור (ראו למשל: ע"פ 5957/12 רביזדה נ' מדינת ישראל (2.1.2013); ע"פ 4812/15 עיריית ירושלים נ' עזבון המנוח סלים שבו ז"ל (30.8.2015); ע"פ 6658/05 פרידמן נ' קבוצת לב אופיר בע"מ (2.10.2005)).

26.

בעניינו כאמור מועבר הקנס לקופת המדינה. במקרים מסוג זה אין חשש כי המדינה לא תוכל להשיב למבקשים את כספי הקנס אם יזכו בסופו של יום בערעורם. גם לא מצאתי כי טענת החברה לפיה תשלום הקנס יביא הלכה למעשה לקריסתה הוכחה ברמה הנדרשת לצורך קבלת הבקשה. לעניין זה יש להדגיש כי פתוחה הדלת בפני מי מהמבקשים לפנות למרכז לגביית קנסות בבקשה לפי סעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995, בבקשה לפריסת או דחיית התשלומים.

27.

בשולי הדברים, באשר לטענת המשווקת לפיה מאחר והיא לא הוגדרה כצד לבקשת הבזיון שבמסגרתה ניתן פסק הדין – לא ניתן היה לחייבה בשום סעד. ראשית יש להבהיר כי המשווקת אכן לא נמנתה על המשיבים בתביעה שהוגשה על ידי המשיבה בשנת 2011, אלא חברה אחרת הנשלטת אף היא על ידי ענאן שמשום. אלא שההליכים בענייננו נוגעים לתביעה שהוגשה בחודש אפריל 2016, בה אכן הוגדרה המשווקת כצד לתביעה, ואף יוצגה במהלך כל ההליכים שהתנהלו לפני בית המשפט המחוזי על ידי בא-כוח החברה. במסגרת אותו הליך, ביום 1.11.2016 ניתן תוקף של פסק דין להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בנוגע לעיצוב המוצרים המיובאים והמשווקים על ידי המבקשים. כאמור, משלא עמדו כל המבקשים בהתחייבויותיהם, הגישה המשיבה ביום 25.4.2017 בקשה לפי הפקודה. אלא שלדף הפתיחה בבקשה זו הועתקו בשוגג פרטיהם של המשיבים בתביעה שהוגשה בשנת 2011, שכאמור, אינם כוללים את המשווקת. יחד עם זאת, ברי כי אכיפת הציות לצווי בית המשפט נתבקשה נגד מי שהצווים נאכפו עליהם, וביניהם כאמור – המשווקת. כך גם סברה המשווקת עצמה לאורך ההליך, שכן אין ספק כי הייתה מיוצגת בו ואף לא העלתה טענה פורמלית זו עד היום. אף מעבר לאמור יצוין כי הערעור שלצדו הוגשה בקשת עיכוב ביצוע זו, הוגש על החלטות בית המשפט המחוזי שניתנו במסגרת בקשתה הרביעית של המשיבה לפי הפקודה – אשר במסגרתה אין ספק כי המשווקת נמנית על המשיבים. העובדה שההחלטות כולן מתבססות זו על זו אך מחזקת את טענת המשיבה לפיה המשווקת היא בעלת דין המתאימה להיכלל בבקשה. למעלה מן הצורך יצוין כי בדיון שהתקיים לפנַי בעל-פה, המשווקת לא עמדה על טענת חוסר היריבות האמורה.

בהינתן כל האמור, לא מצאתי כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים עיכוב ביצוע קנס כספי. הבקשה נדחית אפוא.