פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"פ
3993/11
בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטתו של בית משפט השלום
בתל-אביב-יפו (הנשיאה
זיוה הדסי-הרמן
) בת"פ 7257/08, מיום 8.5.2011
בשם המבקש:
עו"ד אביגדור פלדמן
פסק-דין
לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (הנשיאה
זיוה הדסי-הרמן ) מיום 8.5.2011, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 7257/08.
1.
נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393(2)(3) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן:
כתב האישום ). המערער כפר באישומים שיוחסו לו, נשמעו עדים והובאו ראיות.
2.
ביום ה-25.1.2011 הופיעו הצדדים בפני בית המשפט וטענו סיכומיהם בעל-פה. המערער, מסיבות שבנוגע להן חלוקים הצדדים ואין הן מענייננו כאן, לא נכח בדיון זה. לטענת המערער, עם סיומם של סיכומי המשיבה פנתה הנשיאה
הדסי-הרמן
לסנגורו, עו"ד רסלר, ושאלה אותו האם לא הגיע הזמן להודות, ולאחר מכן הוסיפה כי "לפעמים צריך לדעת מתי לסגת". דברים אלו לא נרשמו בפרוטוקול הדיון. המערער טוען כי הדברים הובאו לידיעתו על ידי עו"ד רסלר לאחר הדיון, וכי הלה הכין עבורו בקשת פסלות, שאמורה הייתה להיות מגובה בתצהיר המתמחה שנכח באולם; אך בסופו של יום תצהיר כאמור לא הוכן, ובדיון שהתקיים בפני בית המשפט ביום ה-8.5.2011 עו"ד רסלר ניער חוצנו מבקשת הפסלות שהוגשה על ידי המערער באומרו "אני לא צד לבקשה, אני לא ראיתי אותה, אין לי חלק ויד בה".
3.
ביום ה-8.5.2011 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות, במעמד הצדדים. בהחלטתו ציין בית המשפט כי הבקשה הוגשה ברגע האחרון ממש, ביום שנקבע להקראת הכרעת הדין ולאחר שההכרעה כבר הוכנה להקראה, וכל זאת על אף שמועד הדיון היה ידוע למערער זמן רב מראש.
4.
על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי, בו טוען המערער כי התבטאויות אלו מצד בית המשפט מקימות עילת פסלות, באשר הן מעידות כי בית המשפט גיבש עמדה נחרצת כלפי המערער וכי דעתו ננעלה באופן היוצר חשש ממשי למשוא פנים.
5.
דין הערעור להידחות. על פי סעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), ערעור פסלות חייב להיות מוגש תוך חמישה ימים מן המועד בו הודעה ההחלטה בבקשת הפסלות. החלטת הפסלות ניתנה בענייננו ביום ה-8.5.2011, בנוכחות המערער, ואף על פי כן הוגש הערעור רק ביום ה-25.5.2011, שבעה-עשר יום לאחר מכן, מבלי שננקבה לכך סיבה המניחה את הדעת. שיהוי זה אינו ניצב לבדו, אלא מתווסף על השיהוי הניכר בו הוגשה בקשת הפסלות לבית משפט קמא; כידוע, טענת פסלות צריכה לעלות לאלתר, בהזדמנות הראשונה בה נודעה לטוען עילת הפסלות (סעיף 146(א) לחוק סדר הדין הפלילי; בג"ץ 1622/00
יצחק נ' נשיא בית-המשפט העליון א' ברק , פ"ד נד(2) 54, 61 (2000) ; יגאל מרזל דיני פסלות שופט 64 (2006)). אף לא עלה בידי המערער להסביר, בכל מסכת נימוקיו לעניין זה, את מידתו הניכרת של השיהוי ואת העיתוי שנבחר לבסוף להגשת הבקשה, הוא היום שנקבע להקראת הכרעת הדין במשפטו.
6.
די בשיהוי לבדו על מנת לדחות את הערעור, אולם גם לגופם של דברים נראה כי יש לדחות את ערעור הפסלות. הטעם הראשון לכך הינו כי גם כיום, בחלוף ארבעה חודשים ממועד הדיון בו צמחה לכאורה עילת הפסלות, אין ברשותו של המערער בדל תימוכין המעיד כי ההתבטאויות להן הוא טוען אכן נאמרו. סנגורו, שנכח באותו דיון, לא ראה לתמוך בבקשת הפסלות, וכל תצהיר לבד מתצהירו של המערער – שכאמור, כלל לא נכח באותו דיון – לא הוגש. בנסיבות אלו, נראה כי המערער אינו עומד בנטל ההוכחה המזערי הנדרש מצד הטוען טענת פסלות.
7.
שנית, לגופה של הטענה שלא ניתן לה ביסוס, אף אם ההתבטאויות הנטענות אכן נאמרו, אין הן מקימות עילת פסלות בנסיבות העניין. דומה כי אין חולק שאין זה רצוי כי בית המשפט יביע עמדה סופית בעניין שלפניו בטרם יסתיים ההליך השיפוטי. עוד אעיר, כי טוב היה לו בית משפט קמא התייחס לטענות המערער לעניין זה לגופן. עם זאת, אך טבעי הוא כי במהלך ההליך תתגבש אצל בית המשפט עמדה לכאורית, אשר תלך ותתגבש לכדי מסקנה ככל שיקרב ההליך לסיומו; ובפרט משנשמעו כל העדים ותם פרק ההוכחות, כבענייננו. זוהי אך תוצאה מתבקשת של התקדמות ההליך השיפוטי לקראת השלמתו, שאין בה, כשלעצמה, כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים (ע"פ 710/01 גרנט כריס מוטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2001); ע"פ 6316/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.2001)). אכן, השאלה העומדת לבחינתנו הייתה ועודנה, האם קם חשש ממשי לכך שבית המשפט אינו פתוח וקשוב לטענות הצדדים, ובנסיבות העניין לא קם חשש כזה.
לפיכך, הערעור נדחה.
ניתן היום, ג' בסיון התשע"א (5.6.2011).
ה נ ש י א ה