ע"פ 8729/17 יוספי אלעד לוי נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופטת ג' סקפה שפירא ) מיום 7.11.2017 שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 52488-09-16.

1.

ביום 2.2.2017 הרשיע בית המשפט את המערער על פי הודאתו בעבירות של זיוף מטבע פשוטה וניפוק מטבע מזויפת. בהחלטה שניתנה באותו היום הורה בית המשפט, לבקשת המערער, כי "שירות המבחן יכין תסקיר בעניין הנאשם [המערער] שיתייחס גם לשאלת ההרשעה וגם לשאלת העונש", וקבע כי דיון לשמיעת הטיעונים לעונש יתקיים לאחר הגשת התסקיר. בתסקיר שהוגש ביום 7.9.2017 הומלץ לבטל את הרשעת המערער "בהתחשב בגילו הצעיר [...] ורצונו להשתלב בתהליך טיפולי, כאשר זו לו עבירתו הראשונה והיחידה, ועל מנת שלא לפגוע באפשרויות עתידו המקצועי". בהקשר זה צוין בתסקיר כי החנות שבה עובד המערער משמשת גם "כזכיין של מפעל הפיס", וכי המערער חושש שההרשעה תביא לפיטוריו. ביום 12.9.2017 התקיים דיון לשמיעת הטיעונים לעונש, ובמהלכו עתר המערער לביטול ההרשעה בין היתר, משום שהרשעה עלולה לפגוע בהמשך העסקתו. המערער הוסיף, במענה לשאלת בית המשפט, כי "המעסיק שלו מוסמך לקבל מידע מהמרשם הפלילי [...] זה תנאי בהסכם העסקה" (עמוד 4 לפרוטוקול הדיון שצורף כנספח ב' להודעת הערעור). בתום הדיון קבע בית המשפט מועד למתן גזר הדין והורה כי "ב"כ הנאשם רשאי להגיש לתיק בית המשפט העתק מהחוזה שבו על פי דבריו מתנה את העסקתו בהעדרו של רישום פלילי".

2.

בהחלטתו מיום 17.9.2017, ומשהמערער לא הגיש העתק מהחוזה עד למועד זה, קבע בית המשפט כי "לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, אני מורה לממונה על עבודות השירות [להלן: הממונה ] להגיש חוות דעת בעניינו של הנאשם וזאת עד ליום 1.11.2017" (בית המשפט הורה גם על דחיית מועד שימוע גזר הדין). המערער הגיש באותו היום הודעה לה צורף ההסכם למתן הזיכיון, והבהיר כי הוא עצמו זכיין של מפעל הפיס ולא שכיר כפי שנטען בטעות בשלב מוקדם יותר (גם לפני קצינת המבחן). במסגרת ההודעה עתר המערער לביטול ההחלטה המורה על קבלת חוות דעתו של הממונה. בית המשפט דחה את הבקשה ביום 27.9.2017 בקובעו "עיינתי בחוזה שצורף. ההחלטה מיום 17.9.2017 תעמוד על כנה".

3.

ביום 3.10.2017 הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט. המערער טען כי

כבר במועד שמיעת הטיעונים לעונש קינן בליבו חשש למשוא פנים של בית המשפט. חשש זה, כך נטען, התחזק לנוכח העובדה שבית המשפט איפשר למערער להגיש עותק מההסכם אך הכריע בעניינו מבלי להמתין להגשתו ובכך חרץ את דינו של המערער. בית המשפט קיים דיון בבקשת הפסלות ביום 6.11.2017.

4.

בהחלטתו מיום 7.11.2017 דחה בית המשפט את הבקשה בקובעו כי ההחלטה המורה על הגשת חוות הדעת של הממונה היא החלטה דיונית שאין בה כדי להצדיק את פסילת בית המשפט. בית המשפט ציין כי איפשר למערער להגיש את ההסכם לאחר סיומו של דיון הטיעונים לעונש על אף שהיה על הצדדים להצטייד במלוא ראיותיהם ולהציגן במעמד הדיון. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי לא קבע מועד להגשת ההסכם "מתוך סברה כי הוא יוגש מיד בתום הדיון, סברה שהתבססה על טענתו של ב"כ הנאשם, כי ההסכם מצוי ברכבו של הנאשם החונה בסמוך לבית המשפט וכי הוא זקוק לעשר דקות הפסקה כדי להביאו". בית המשפט הוסיף כי בחן בשנית את החלטתו המורה על קבלת חוות דעת מהממונה לאחר הגשת ההסכם והשלמת הטיעון מטעם המערער, וציין כי על אף ששקל את העובדה שהנאשם הוא זכיין של מפעל הפיס ש"היא נתון רב חשיבות", לא ראה לנכון לשנות מהחלטה זו. בית המשפט ציין כי תפקידו לגבש עמדה לאחר שלב שמיעת הטיעונים לעונש, וכך אכן עשה בעניינו של המערער.

למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 7.11.2017 הורה בית המשפט על הפסקת המשפט עד להכרעה בערעור דנן.

5.

בערעורו שב המערער וטוען כי הגיש את ההסכם לבית המשפט במהירות האפשרית חרף העובדה שלא נקבע מועד להגשתו, וכי נדהם לגלות על אודות מתן ההחלטה מיום 17.9.2017 בה הורה בית המשפט על קבלת חוות דעת מהממונה. המערער מסיק כי גזר הדין בעניינו נכתב עוד בטרם הגיש את ההסכם, וכי בית המשפט גילה דעתו שהחליט "גם להרשיע את המערער וגם להטיל עליו מאסר בדרך של עבודות שירות". המערער טוען כי באותו שלב ניסה "להאמין שמדובר בטעות בתום לב" ועל כן שיגר לבית המשפט עוד באותו היום את הסכם הזיכיון תוך שהדגיש כי הוא זכיין ולא עובד שכיר. המערער סבור כי משבית המשפט הסתפק בהחלטה קצרה הדוחה את בקשתו, "כבר לא יכול היה להיות ספק שעסקינן בבית משפט שהחליט להרשיע אדם מתוך תפיסת עולם עקרונית". המערער מלין על כך שבית המשפט "לא התריע" שאינו מחויב לקבל את המלצותיו של שירות המבחן. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט לא ביקש את תגובת המשיבה לטענות שהועלו על ידו בדיון שנערך בבקשת הפסלות, וכי עובדה זו מעידה אף היא על קיומו של חשש למשוא פנים.

6.

דין הערעור להידחות.

טענתו העיקרית של המערער מבוססת על החלטות דיונית של בית המשפט בכל הנוגע לצורך בחוות דעתו של הממונה. טענה זו אינה מגבשת עילת פסלות, שכן הכלל הוא כי החלטות דיוניות, כשלעצמן, אינן מקימות עילת פסלות. כלל זה יפה גם לטענת פסלות המבוססת על רצף של החלטות דיוניות (ראו למשל: ע"פ 6174/14 פרידמן נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (3.10.2014); השוו גם: ע"פ 2584/10 ג'ראדת נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (10.1.2010)). איני רואה מקום לחרוג מן הכלל האמור במקרה דנן. בית המשפט טרם הביע עמדה סופית בעניין שלפניו, אך אין למצוא פגם בכך שבמהלך הדיון ובפרט לקראת סיומו תתגבש אצלו עמדה לכאורית מבלי שהדבר יבסס חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 710/01 מוטון נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (22.2.2001); ע"פ 3993/11

פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (5.6.2011)). בית המשפט בחן את הסכם הזיכיון שהוגש על ידי המערער ולא מצא מקום לשנות מההחלטה שבה הורה על קבלת חוות דעתו של הממונה, בציינו כי התייחסותו לראיה זו תפורט במסגרת גזר הדין. בשים לב לשלב המתקדם בו מצוי משפטו של המערער ומשהצדדים שטחו בפניו את מלוא טיעוניהם, איני רואה כל הצדקה לפסילת בית המשפט.

הערעור נדחה.