ע"פ 404/97שריקי אבי נ. מדינת ישראל

זהו ערר שני על החלטת בית משפט השלום שדחה בקשה לבטל פסילה מנהלית שהוטלה על המבקש על ידי קצין משטרה מכוח סמכותו לפי סעיף 47 (ג) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א1961-, (להלן: "הפקודה"), בעקבות מעורבותו של העורר בתאונת דרכים קטלנית.

נסיבות האירוע שהובילו לפסילה המנהלית חריגות וקשות במיוחד. ביום 5.11.96 בשעה 21:30 לערך יצא העורר לדרכו בשומרון בכיוון אלפי מנשה. במהלך נסיעתו, פגע העורר בחמור שהיה על הכביש. העורר, על פי הודעתו, עצר את הרכב אולם כעבור כדקה הוא המשיך בנסיעה ליעדו, תוך שהוא משאיר את החמור מוטל על הכביש. כעבור זמן לא רב, בשל פגר החמור המוטל על הכביש החשוך, אירעה במקום תאונת דרכים קטלנית בה קיפדו את חייהם נערה בת שמונה עשרה ואדם נוסף. שלושה אחרים נפצעו בתאונה.

בין העורר והמשיבה נטושה מחלוקת באשר לשאלה האם העורר פגע בחמור בעודו חי, ובכך גרם למותו ולהטלתו על הכביש, או אם בעת הפגיעה כבר היה החמור מוטל על הכביש. העורר טוען גם כי בסמוך לאחר התאונה הוא הודיע למוקד המשטרה על המצאות פגר החמור על הכביש, אולם ביומן המשטרה לא נמצא רישום על הודעה זו.

בעקבות האירוע נפסל העורר מלהחזיק ברשיון נהיגה, על ידי קצין משטרה, למשך 90 יום. העורר פנה לבית משפט השלום בפתח תקוה (ב"ש 517/96 מיום 26.12.96) בבקשה לבטל את צו הפסילה המנהלית - ובקשתו נדחתה. עררו שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא (ב"ש 2856/96 מיום 6.1.97). מכאן הערר שבפני.

בפי באת כוחו של העורר מספר טענות. טענתה הראשונה היא כי העורר כלל לא הפר את תקנות התעבורה - המחייבות כל מי שגרם להנחת דבר העלול לסכן את עוברי הדרך לפנותו או לסמנו (תקנה 152 לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-) - מכיוון שהחמור היה כבר מת בעת שריכבו של העורר פגע בו.

שנית, לטענתה, כלל אין מדובר בתאונה שבה היה מעורב העורר שכן בעת התאונה הקטלנית העורר כלל לא נהג ברכב. גם אם העורר גרם למותו של החמור - אין כל קשר סיבתי בין מעשהו לבין התאונה, ומכל מקום אין הוא נהג שנהיגתו מסוכנת שיש לפוסלו מלהחזיק רשיון מטעם זה.

טענתה השלישית של באת כוחו של העורר היא, כי האחריות העיקרית לתאונה מוטלת על הרשויות, שכן במשך כשעה היה החמור מוטל על הכביש והרשויות ידעו על כך ולא עשו דבר.

עוד טענה באת כח העורר כי מרשה לא צריך היה להמתין במקום ולהזהיר את הנהגים מפני המפגע שיצר. לטענתה, אין זה סביר לצפות מהעורר להעמיד את רכבו בשעות החושך בכביש באזור עוין כאשר רק הוא וילדו ברכב.

הסניגורית המלומדת אף טענה כי עברו של העורר מוכיח כי אין הוא נהג המסוכן לציבור.

לאחר שעיינתי בנימוקי הערכאות אשר דנו בבקשה ולא ראו לבטל את הפסילה, ולאחר שעיינתי בחומר הראיות שבתיק המשטרה ובהודעתו של העורר - הגעתי לכלל מסקנה כי לכאורה נתברר שהתנהגותו של העורר בעת שנהג ברכבו יצרה סיכון חמור ביותר למשתמשים בדרך, ולכאורה אף יש לראותו כמעורב בתאונה הקטלנית שארעה.

בהזדמנות הראשונה בה נחקר הודה העורר כי פגע בחמור שעה שזה חצה את הכביש. לאחר הפגיעה לא נקט העורר באמצעי מתאים כדי להזהיר את העוברים בדרך מפני המפגע המסוכן, שהיה בו כדי להביא לתוצאות קטלניות - כפי שאכן אירעו.

אשר לטענת העורר כי הוא יצא ידי חובתו בהודעתו למשטרה אציין כי

לא נותר רישום משטרתי התומך בטענה זו. עם זאת ראוי להוסיף כי בין אם הוא טלפן - כטענתו - ובין אם לאו, הרי שבהסתלקותו מן המקום ללא סימון וללא נקיטה בכל אמצעי שיהיה בו כדי להזהיר או להתריע בפני המשתמשים בדרך - יצר העורר סיכון אשר לכאורה הוא שגרם לתאונה. הסיכון שבהמתנה בכביש במקום האירוע, אשר באת כוח העורר הצביעה עליו כנימוק להסתלקותו מהמקום, אין בו לכאורה משום מתן מענה ליצירת הסיכון למשתמשים בכביש. בפני העורר עמדו אפשרויות שונות של התראה נאותה, בין אם סימון המקום בפנס או משולש אזהרה, ובין אם המתנה תוך הבהוב לרכב שיגיע, לרבות רכב הסיור או גורם שיוכל להזעיק תגבורת לפינוי, או להחליפו.

ההליך מצוי בשלב ראשוני בלבד ולא ניתן לקבוע במסגרתו ממצאים ביחס לאחריות המשטרה לזמן שחלף מאז שנתקבל דיווח על המפגע ועד שהמפגע סולק . גם אין זה השלב להכריע בשאלה מה מידת האחריות של הגורמים אשר השתהו בטיפול במפגע - אם אכן כך היו הדברים. יש להניח כי ענין זה יבדק עד תום על ידי מי שמופקד על חקירת אנשי המשטרה.

ניכר מהחלטותיהם של השופטים המלומדים בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, כי הנסיבות יוצאות הדופן של מקרה זה הטרידו את מנוחתם לא מעט עד אשר הם הגיעו למסקנה כי אין להתערב בהחלטת הפסילה. אף אני התלבטתי בשאלה זו נוכח הטענות הנכבדות שהעלתה באת כוחו של העורר. עם זאת, הגעתי למסקנה, כי יש להבחין בין השאלות אשר תתבררנה במשפט - אם יוגש כתב אישום - לבין הממצאים הלכאוריים העולים מחומר החקירה. על פני הדברים מצביעים ממצאים אלה על כך כי העורר יצר סיכון ברמה גבוהה ביותר למשתמשים בדרך והסתלקותו מן המקום - גם אם הוא דיווח דיווח כלשהו לאחר מכן - מצביעה לכאורה על זלזול ביחסו לבטיחותם של המשתמשים בדרך.

המחוקק ראה להחמיר ולמנוע את האפשרות להשאיר רשיון נהיגה בידי אדם המסכן את בטיחותם של המשתמשים בכבישים, משום כך צמצם את שיקול הדעת המצוי בידי קצין המשטרה לענין הפסילה מקום בו ארעה תאונה קטלנית.

כעולה מלשון סעיף 47 לפקודה, נוסחו סמכויות קצין משטרה על פי אותו סעיף לחלופותיו על פי דרגות החומרה של העבירה.

בסעיף 47(א) נקבע כי כאשר היה לשוטר יסוד סביר להניח כי אדם עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת הרביעית, הרי משהודיע על כך לקצין משטרה רשאי הקצין לפסול אותו אדם מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 30 יום.

בסעיף 47(ב) נקבע כי כאשר ארעה תאונת דרכים שבה נחבל אדם או ניזוק רכוש רשאי קצין משטרה לפסול את בעל הרשיון מלהחזיק בו לתקופה של 60 יום.

ואילו בסעיף 47(ג) נקבע כי:

"כאשר ארעה תאונה שבה נהרג אדם, והיה לקצין משטרה... יסוד להאמין שיוגש אישום נגד נוהג רכב המעורב בגרימת התאונה, יפסול קצין משטרה כאמור את האדם מלהחזיק ברשיון הנהיגה לתקופה של 90 יום" [ההדגשה הוספה ד.ב.].

הנה כי כן, מצוות המחוקק היא כי כאשר יש יסוד להניח שיוגש כתב אישום בגין מעורבות בתאונה קטלנית על קצין המשטרה לפסול את הנוהג המעורב מלהחזיק ברשיון נהיגה, ואילו בעבירות תעבורה אחרות מסור לו שיקול דעת רחב יותר לענין הפסילה.

סעיף 47 לפקודה עבר מספר תיקונים אשר כולם ביקשו לתת ביטוי למגמת ההחמרה האמורה. כך קבע החוק לתיקון פקודת התעבורה, תשי"ג1953- סמכות שבשיקול דעת לקצין משטרה אם ארעה תאונת דרכים שנחבל בה אדם או ניזוק רכוש כאמור בסעיף 47(ב) דהעידנא. בשנת התשל"א1971- הוספה ההוראה המנדטורית הקבועה כיום בסעיף 47(ג) ואילו סעיף 47(א) הוסף בהתשמ"ד1983-. כל אלה במגמה להחמיר ולשלול באופן מנהלי אפשרות נהיגה מנהגים מסוכנים עוד בטרם יוגש כתב אישום נגדם.

הסמכות המסורה לבית המשפט על פי סעיף 48 לפקודה לבטל את הפסילה, מותנית בכך ששוכנע שהביטול לא יפגע בבטחון הציבור.

גישה מחמירה זו של המחוקק מקורה בצורך לעשות כל שניתן כדי למנוע נהגים מסוכנים מלנהוג בימים בהם תאונות הדרכים הקטלניות הפכו לנגע קשה. על פי אמות המידה שקבע המחוקק, לא שוכנעתי כי אין בהמשך נהיגתו של העורר משום סיכון ממשי.

נתתי דעתי לטענות בדבר הפגיעה הקשה שנפגע העורר מפסילתו מלנהוג, אולם מידת הסיכון הנשקף מהנהיגה היא השיקול המכריע לענין הפסילה. עם זאת, נוכח הבעיות המורכבות שמעוררות נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, ראוי כי ייעשה כל מאמץ מצד התביעה כדי לזרז את מתן ההחלטה בשאלת העמדתו של העורר לדין.

אשר על כן, הערר נדחה.