ע"פ 4169/09 יצחק דנינו נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בתאריך 30.12.07, בשעת לילה מאוחרת, נהג המערער ברכב בכביש 4 מדרום לצפון, כשלידו יושב רועי אלקלעי ז"ל שלא היה חגור בחגורת בטיחות. אותה שעה היה המערער תחת השפעת אלכוהול (בבדיקה שנערכה לו נמצא ריכוז של 475 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף), והוא נהג במהירות של כ- 120 קמ"ש , אף שהמהירות המותרת באותו מקום היתה 90 קמ"ש . בשלב כלשהו הסיט המערער את מבטו מהכביש כדי להחזיר קופסת סיגריות לכיס, וכתוצאה מהאלכוהול שלגם והמהירות המופרזת בה נהג, איבד את השליטה על הרכב ופגע בעוצמה במעקה הבטיחות. בהמשך, הוטחה המכונית ברכב אחר ופגעה בו בצדו הימני, ושבה ופגעה במעקה הבטיחות. כתוצאה מתאונה זו נגרם מותו של רועי אלקלעי, בעוד שהמערער ונוסעים ברכב האחר נפצעו קל.

בגין העובדות האמורות, בהן הודה המערער, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, ונהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה. בהמשך נגזר עונשו של המערער – 36 חודשי מאסר, שתי תקופות של מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 20 שנים.

2.

בערעור שבפנינו מבקש המערער כי נקל בעונשו. נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה, ולא נתן ביטוי הולם לנסיבותיו האישיות, ובהן ההשלכות הקשות של התאונה על אורח חייו ומצבו הנפשי. כמו כן, הופנינו לחוות דעת פסיכיאטרית של המרכז לבריאות הנפש "שלוותה", שם היה המערער מאושפז תקופה ממושכת. ועוד נטען, כי המנוח תרם לתוצאה הקטלנית בכך שנסע ברכב כשהוא אינו חגור בחגורת בטיחות, ואף סביר כי עובר לתאונה הוציא את ראשו מבעד לחלון.

3.

אין בידנו לקבל את הערעור, ולכך שני טעמים. ראשית, העונש שהושת על המערער בסופו של יום, מצוי בטווח הענישה עליה הסכימו הצדדים בגדרו של הסכם טיעון. אכן, המערער רשאי היה לקוות כי העונש יהיה מתון יותר, אולם נוכח ההסכם שגובש לא ניתן לטעון כי העונש שהושת עליו אינו סביר.

שנית, המערער חטא בנהיגה רשלנית, במהירות מופרזת, ושעה שהיה נתון תחת השפעתו של משקה משכר. התרענו בעבר וחזרנו והתרענו כנגד אותה תופעה של נהיגה בגילופין, אולם למרבה הדאבה אנו נתקלים בתופעה זו בתדירות גוברת. אכן, שהייה בתנאי כליאה למי שאינו מורגל בה, היא קשה ומייסרת, אך קשה הוא שבעתיים האסון שהמיטה התאונה על הקורבן ובני משפחתו. אסון זה נגרם בעטיה של דרך נהיגה מופקרת שהביאה לקיפוד פתיל חייו של אדם צעיר, ולא ניתן להשתחרר מן המחשבה שעם מעט רצון והקפדה לקיים את ההוראות בהן חייב כל נהג, היתה תוצאה קטלנית זו נמנעת. לכל אלה נתן בית המשפט המחוזי את דעתו, ועל כן לא מצאנו מקום או עילה לשנות מגזר-דינו.

הערעור נדחה.