ע"פ 4188/09 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 22.4.09 בתפ"ח 1100/06 (כבוד השופטים ש' דותן, ד' גנות ו- ש' שוחט ).

העובדות על פי כתב האישום המתוקן בתמצית

1.

בשנים 1993-1996, במועדים שונים, עת שהתה בביתו, נהג המבקש לגעת באחייניתו, ילידת 1986 (להלן – המתלוננת ), בחלקי גופה השונים וללטף אותה, והכל לצורך גירוי מיני. בנוסף, בשנים 1996-1998, במועדים שונים, נהג המבקש לגעת במתלוננת בחזה ובאיבר מינה מעל ומתחת לבגדים, לנשק אותה, ללטף אותה, ולהביא עצמו לסיפוק מיני. בהזדמנויות רבות במהלך השנים 1996-1998 נהג המבקש להשכיב את המתלוננת על המיטה בביתו, להוריד מכנסיה, להפשיל מכנסיו, לשכב עליה ולחכך את איבר מינו באיבר מינה או בחזה עד שהגיע לסיפוק מיני. באחד מן המקרים עשה זאת המבקש תוך שימוש בכוח ולמרות התנגדות המתלוננת. זאת ועוד, מאז שנת 1999 ועד ליום 8.6.06, במספר הזדמנויות, נהג המבקש לעמוד בחצר בית סבתה של המתלוננת, ליד חלון חדרה של המתלוננת, וצפה בה בזמן שהתקלחה או התלבשה ובחלק מהמקרים שפשף את איבר מינו כדי להביא עצמו לסיפוק מיני.

בגין מעשים אלו יוחסו למבקש מעשים מגונים במשפחה, עבירה על סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיף 348(א) ביחד עם סעיף 345(א)(3) ל חוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ); מעשה מגונה בפומבי, עבירה על סעיף 349(א) לחוק העונשין ופגיעה בפרטיות, עבירה על סעיף 5 בנסיבות סעיף 2(1) ל חוק הגנת הפרטיות , התשמ"א-1981.

הליכים קודמים

2.

המבקש הודה והורשע, במסגרת הסדר טיעון, בכל המיוחס לו. מתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו עולה כי המסוכנות הנשקפת מן המבקש, שהינו כבן 49 שנים, אב לשלושה ילדים ושאינו יודע קרוא וכתוב, הינה בינונית-גבוהה, ולא ניתנה במסגרתו המלצה טיפולית ביחס למבקש. גם המרכז להערכת מסוכנות הגיע בתסקיר המסוכנות שערך למבקש למסקנה כי מסוכנותו הינה בינונית-גבוהה. בחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט המחוזי מטעם המבקש הוערכה מסוכנותו כבינונית ונקבע כי למבקש "פוטנציאל שיקומי להיתרם מתהליך טיפולי".

3.

בגזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על חומרתם הרבה של מעשי המבקש – אשר מקבלת משנה תוקף בהתחשב בגילה הצעיר של המתלוננת במועד בו החל המבקש לבצע בה את זממו, בכך שהמעשים נמשכו תקופה ארוכה ובהתחשב בהסלמתם במהלכה – ועל הנזקים הכבדים שנגרמו למתלוננת בשל מעשים אלו. הגם שבחוות הדעת שהוגשה מטעמו, כמו גם על ידי בני משפחתו, הוצג המבקש כמי שסובל מפיגור קל, בית המשפט המחוזי סבר כי אין בכך ממש, כאשר המבקש לא המציא חוות דעת שניתן ללמוד ממנה על היותו מפגר והעובדה שאינו יודע קרוא וכתוב אינה הופכת אותו לכזה. בית המשפט המחוזי שקל לחומרה את העובדה שהמבקש ניסה למזער את חומרת מעשיו ונמנע מלהביע אמפתיה לסבלה של המתלוננת. ואולם, משלא היה חולק כי מחלתו של המבקש – פדופיליה רגרסיבית כלפי קטינים – ניתנת לטיפול, נקבע כי תפיסה עונשית בלבד של המבקש אינה מספקת וכי יש לתת את הדעת גם לשיקומו. יחד עם זאת, נוכח חומרת מעשיו של המבקש והצלחתו החלקית של הטיפול בו הוא החל במהלך ההליכים בבית המשפט המחוזי, נקבע כי את המשך הטיפול הוא יקבל בין כותלי בית הסוהר. משכך, הושתו על המבקש תשע שנות מאסר, מתוכן שבע שנות מאסר לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי סימן ה' בפרק י' ל חוק העונשין . כן, חויב המבקש לשלם למתלוננת פיצוי בסך 30,000 ₪.

4.

בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע ריצוי המאסר בפועל שהושת על המבקש לפרק זמן של 24 שעות והורה למבקש להתייצב לריצוי עונשו ביום 24.4.09 בשעה 10:00. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה (ע"פ 3433/09), במסגרתו ביקש לדחות את ביצוע העונש למשך חודש ימים על מנת "לאפשר למבקש זמן התארגנות נאות, וכן להגנה זמן לקרוא את גזר הדין, לשקול באופן מושכל את סיכויי הערעור, ולהגיש בהתאם הודעת ערעור מנומקת וכן בקשה מפורטת להמשך עיכוב ביצוע המאסר עד להכרעה בערעור אם יוגש". בהחלטתה מיום 28.4.09 עמדה כבוד הנשיאה ד' ביניש על חומרת העבירות בהן הורשע המבקש וציינה כי "גם אם יוגש ערעור מטעמו על חומרת העונש יש להניח כי הערעור לא יביא לכך שהמערער לא יישא בעונש מאסר כלל". ואולם, משביקש הסנגור לשקול בשלב זה אפשרות לטעון כי הפיגור של המבקש משפיע על אחריותו בפלילים, טענה שלא הועלתה בבית המשפט המחוזי, ובהתחשב בכך שמדובר בעבירות שבוצעו לפני זמן ניכר, כמו גם בכך שהמבקש היה נתון במעצר בית מאז הוגש כתב האישום נגדו וקיים את תנאי השחרור, הורתה הנשיאה ביניש על עיכוב ביצוע עונש המאסר שלו ל-21 ימים, כך שהיה על המבקש להתייצב לריצוי עונשו ביום 17.5.09.

5.

ביום 17.5.09 הגיש המבקש ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ויחד עימו הוגשה הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו. בנוסף, ביקש המבקש כי ינתן עיכוב ביצוע אירעי בעניינו, עד להכרעה בבקשת עיכוב הביצוע. באותו המועד דחיתי את ההחלטה והוריתי על התייצבותו של המבקש לריצוי עונשו לאלתר, בהתאם להחלטתה של הנשיאה ביניש . לפיכך, המבקש התייצב לריצוי עונשו כאמור.

6.

להשלמת התמונה יצויין ביום 20.5.09 הגיש המבקש בקשה דחופה ליציאתו מן המאסר לשם טיפול בקבוצת עברייני מין המתבצע בעיר רמת-גן, בין השעות 11:30-15:00 ובקשה זו נדחתה על ידי, נוכח העובדה כי הוגשה שעתיים בלבד לפני המועד המבוקש ליציאה.

טענות המבקש

7.

לטענת המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד אלי בניה – קיים סיכוי גבוה כי הערעור שהגיש יוביל לביטול רכיב המאסר, ולחלופין לעיכוב ביצועו בכדי שהמבקש יוכל לעבור את הטיפול לו הוא זקוק, וזאת, בין היתר, נוכח נסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות היותו מצוי על "גבול הפיגור", הודאתו אשר חסכה זמן שיפוטי ואת סבלה של המתלוננת והשתלבותו של המבקש בטיפול פרטני, כאשר המטפלים שלו סבורים כי זהו טיפול חיוני אותו לא יוכל המבקש לקבל בין כותלי הכלא ואשר הפסקתו תביא לנסיגה ואף להחמרה במצבו. עוד טוען המבקש כי אם ייעתר בית משפט זה לבקשתו של המבקש במסגרת הערעור להפנותו למרכז להערכת מסוכנות לצורך קבלת הערכת מסוכנות עדכנית אשר תשקף את התקדמותו הטיפולית, יגבר חשיבותו של שיקול השיקום בעניינו, מה שיחייב להקל בעונשו של המבקש, עונש אשר ממילא חורג מרף הענישה המקובל במקרים דומים. בנוסף, טוען המבקש כי נוכח חלוף השנים מאז ביצוע העבירות, נסיבותיו האישיות, התייצבותו לכל הדיונים בבית המשפט המחוזי ונוכח מסוכנותו המופחתת עקב הטיפול אותו הוא עובר, ברי כי אין המדובר במקרה בו קיים אינטרס ציבורי מובהק לאכיפה מיידית של עונש המאסר ויש להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש.

8.

מוסיף המבקש וטוען כי הטיפול שאותו הוא עבר עד שהתייצב לריצוי עונשו הינו ייחודי וכי אין באפשרותו לקבל טיפול דומה בין כתלי בית הסוהר, שכן הוא "תלותי וחלש" וכן מן הטעם שהוא אינו יודע קרוא וכתוב, אינו מסוגל לקרוא חומר עיוני ואינו יודע לשוחח מול אנשים. לפיכך, טוען הוא כי יש מקום לאפשר לו להמשיך בטיפול שבו החל וכי הפסקה בטיפול זה תגרום לרגרסיה ולהעלאת מסוכנותו.

בהקשר זה, מבקש המבקש ללמוד גזירה שווה ממקרים בהם עוכבו עונשי מאסר של נאשמים המכורים לסמים, על מנת לאפשר להם להשלים טיפול גמילה שבו החלו עובר למאסרם.

9.

כן, עותר המבקש לעכב את ביצועו של רכיב הפיצוי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, הואיל ומדובר בסכום משמעותי אשר המבקש יתקשה מאוד לשלם ממשכורתו הדלה, בוודאי אם לא יעוכב עונש המאסר שהושת עליו.

טענות המשיבה

10.

מנגד, מתנגדת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד דגנית כהן ויליאמס – לעיכוב הביצוע של עונש המאסר שנגזר על המבקש. ראשית, טוענת המשיבה כי טענת המבקש בדבר הפיגור השכלי שממנו הוא סובל לא הוכחה בבית המשפט המחוזי ואף נזנחה על ידו, ומטעם זה אין מקום לקבלה במסגרת הבקשה.

11.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי הגם שהעבירות בוצעו בין השנים 1993 ועד 2006, הרי שהמבקש פנה לקבלת טיפול רק לפני כשלושה חודשים, בסמוך לגזירת דינו. לטענתה, האינטרס השיקומי אינו חזות הכל ויש להתחשב באינטרס ההרתעה ובאינטרס הציבורי כי העונש יבוצע באופן מיידי. כן טוענת היא כי הנשיאה ביניש קבעה בהחלטה כי הסיכוי שהמבקש לא ירצה עונש מאסר כלל הוא קטן ולפיכך אין חשש כי הערעור יתרוקן מתוכן.

12.

לאור האמור לעיל, מבקשת המשיבה כי אדחה את הבקשה ואורה כי המבקש ימשיך לרצות את עונשו עד להכרעה בערעורו.

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהודעת הערעור שהגיש המבקש על צרופותיהן ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפניי, שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות, באופן שהמבקש ימשיך בריצוי עונשו עד להכרעה בערעור שאותו הגיש.

14.

נדמה כי אין צורך להכביר מילים אודות ההלכה שנקבעה בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.00) בשאלת עיכוב הביצוע של עונש מאסר בפועל עד להכרעה בערעור.

על פי הלכה זו, טרם ההכרעה בבקשה שומה על בית המשפט לשקול את המשתנים הבאים: חומרת העבירה; נסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר שנגזרה; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של המבקש; התנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של המבקש; האם מופנה הערעור כלפי חומרת העונש בלבד או גם כלפי הכרעת הדין ועוד.

15.

לאחר ששקלתי את השיקולים המפורטים לעיל במקרה שלפניי, שוכנעתי, כאמור, כי אין מקום לעכב את ביצוע העונש שנגזר על המבקש. המבקש הודה בביצוע העבירות שיוחסו לו והורשע על פי הודאתו. מבלי להקל ראש בחשיבותו של האינטרס השיקומי, הרי שהערעור שהגיש המבקש מופנה כלפי גזר הדין בלבד, כאשר הנשיאה ביניש ציינה מפורשות בהחלטתה מיום 28.4.09 כי לאור העבירות החמורות שבהן הורשע המבקש, אשר בוצעו כלפי אחייניתו בהיותה קטינה בין הגילאים 7 עד 12, הרי שגם אם יוגש ערעור המופנה כנגד חומרת העונש, יש להניח כי הערעור לא יביא לכך שהמבקש לא ישא בעונש מאסר כלל. בנוסף, העונש שנגזר על המבקש הינו ארוך ומשכך אין חשש שעד לשמיעתו, יתרוקן ערעורו מתוכן. לבסוף, טענתו של המבקש בדבר היותו מצוי על "סף פיגור" נזנחה על ידו לכאורה בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, משנמנע בא כוח המבקש להמציא לבית המשפט המחוזי מסמכים בכתב להצדקת בקשתו להפנות את המבקש לקבלת חוות דעת של ועדת אבחון, על אף שבית המשפט המחוזי דחה את הדיון לשם כך (כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 25.1.07). משכך, ספק הוא אם יתיר לו בית המשפט שלערעור להעלות טענה זו בפניו.

16.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקש ימשיך בריצוי עונשו. תשומת ליבם של הגורמים המתאימים בשירות בתי הסוהר מופנית לצורך לבחון אפשרות לשלב את המבקש במסגרת טיפולית מתאימה, שתיתן מענה הולם למגבלותיו האישיות של המבקש.