ע"פ 4194/10 פיראס (פיפו) דרויש נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.5.2010 (ת"פ 2653-09-09, כבוד השופטת ב' בר-זיו ).

המערער הורשע, על בסיס הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של חבלה חמורה, תקיפה וחבלה במזיד. בכתב האישום מתואר מעשה תקיפה קשה ביותר בו המערער ונאשם נוסף תקפו את המתלונן ופגעו ברכבו, והנאשם הנוסף אף דקר את המתלונן. אירוע חמור זה החל מכיוון שבנו של המתלונן, קטין, נתקל באופניו במערער, ובעקבות כך הוא הכה אותו בפניו. בית המשפט המחוזי גזר על המערער ועל הנאשם הנוסף 18 חודשי מאסר בפועל, ו- 12 חודשי מאסר על תנאי. נקבע כי מעשי השניים חמורים ביותר ומעידים על אלימות קשה, ולכן אין מקום לקבל את המלצת שירות המבחן ולהטיל עליו עבודות שירות. עוד נקבע כי אין מקום לאבחן במקרה הנדון בין שני הנאשמים, שכן מעשיהן דומים, חלקם בביצוע העבירות דומה, וכך גם עיקר נסיבותיהם האישיות. כמו כן, נקבע כי עקרון אחידות הענישה במקרה זה מטה דווקא את הכף לחומרה.

על גזר דינו של בית משפט הוגש ערעור לבית משפט זה, ומכאן בקשת עיכוב הביצוע שלפניי.

לטענת המערער, סיכויי הצלחת הערעור בבית משפט זה הינם טובים, וזאת לאור העובדה כי לא ניתן משקל ראוי לעקרון אחידות הענישה, למצבו הרפואי והנפשי הקשה ולהמלצת שירות המבחן. עוד הוא טוען כי דחיית הבקשה במקרה זה עשויה לייתר את הערעור. כמו כן לטענתו יש ביסוס רב בהלכה הפסוקה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, במקרים דוגמת המקרה הנדון. אשר על כן, סיכויי קבלת הערעור גבוהים ויש מקום לדחות את ביצוע עונש המאסר.

המשיבה טוענת כי המעשים בהם הורשע המערער הינם קשים וחמורים. לטענתה בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין כלל השיקולים וגזר על המערער עונש ראוי בנסיבות העניין. במצב זה סיכויי הערעור אינם גבוהים ואין מקום לסטות מן הכלל שיש לרצות את העונש מיד לאחר גזירת הדין.

לאחר שעיינתי בבקשה שלפני, בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, נאשם אשר נגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו מיד לאחר מתן גזר הדין (ראו למשל בש"פ 3360/91 אבו ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.7.1991); בש"פ 2599/94 דנינו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.1994); ע"פ 9145/09 איטח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.11.2009)). עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים אשר יתקיימו בהם נסיבות מיוחדות, אשר משקלן עולה על זה של משקל האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של הענישה (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (3) 769 (1999)). הנטל הוא על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את בית-המשפט שבנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים. במסגרת הבקשה לעיכוב הביצוע על בית המשפט לבחון את חומרת העבירה ונסיבותיה; תקופת המאסר; חשש מהימלטות מאימת הדין; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון; נסיבותיו האישיות ועוד. על בית המשפט לאזן בין השיקולים ולבחון האם יש מקום לסטות מן הכלל שעונש המאסר יבוצע מיד לאחר מתן גזר הדין.

בענייננו, אכן ההכרעה אינה פשוטה והתלבטתי האם יש לעכב את ביצוע עונש המאסר. אכן נסיבותיו האישיות של המערער וטענתו בדבר עקרון אחידות הענישה, אינם טענות של מה בכך, זאת כמובן מבלי להביע כל עמדה בשאלת הערעור לגופו.

אולם לאחר שמיעת טענות הצדדים לא השתכנעתי כי מדובר במקרה המצדיק סטייה מהכלל שנאשם אשר נגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו מיד לאחר מתן גזר הדין, שכן הכף שמנגד, ובמרכזה חומרת העבירות ונסיבותיהם, כבדה היא. מבלי לקבוע דעה בעניין, לדעתי סיכויי קבלת כל הסעד המבוקש בערעור, קרי, השתת מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, אינם גבוהים במיוחד. מדובר בערעור על גזר דין בעבירות חמורות המבטאות אלימות קשה, וכלל ידוע כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי

(לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל , פיסקה 7(ב) (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל , פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). אשר על כן, לא נראה כי סיכויי קבלת הערעור גבוהים, או לכל הפחות לא נראה כי בית המשפט זה ימיר את עונש המאסר בעונש אחר או יפחית אותו בצורה ניכרת ביותר, אשר תביא לכך שהמערער ירצה עונש מאסר מעבר לתקופה שתיגזר עליו.

לאור עונש המאסר שנגזר על המערער מתבקש יומן בית המשפט לקבוע את הדיון בערעור במועד מוקדם ככל האפשר.

סוף דבר, הבקשה נדחית.