ע"פ 4257/07 ואסים חמוד נ. מדינת ישראל

1.

בהכרעת הדין מיום 27.2.07 הורשעו שני המערערים בעבירות של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335 לחוק העונשין, ובגזר הדין מיום 1.4.07 הוטל על כל אחד מהם עונש מאסר בפועל של שלושים חודשים ועונש מאסר על תנאי של עשרה חודשים. המעשים שבביצועם הורשעו היו תקיפה וחבלה חמורה בצוותא במתלונן, במהלכה התנפלו עליו, היכוהו, דקרוהו בפניו בצוארו ובחזהו, האחד בסכין והשני בכלי חד. משחש אחיו של המתלונן לעזרתו, תקפו המערערים גם אותו במכות ודקרוהו בפניו בסכין. הדקירות שנדקר המתלונן גרמו לחתך עורקי בצוארו, דבר שהעמידו בסכנת חיים, ממנה ניצל לאחר ניתוח ואישפוז.

המערערים הגישו ערעור לבית משפט זה, הן כנגד הרשעתם בדין והן כנגד מידת עונשם, ובבקשה זו שבפני מבקשים הם עיכוב ביצוע מאסרם עד למתן פסק הדין שבערעור. יצויין, כי שניהם החלו בריצוי מאסרם מיד לאחר שניתן גזר הדין, חודש וחצי בטרם הגישו ערעורם ובקשתם זו.

2.

בית המשפט קמא ביסס את מסקנותיו המרשיעות על ממצאי עובדה ומהימנות שפורטו ונומקו על ידו לפרטי פרטיהם בהכרעת דין מקיפה ומפורטת. נימוקי הערעור כנגד הכרעת הדין מתייחסים כולם לממצאים אלה שבעובדה ובממצאי מהימנות, ומכאן שאין הערעור מגלה על פניו סיכויי הצלחה ניכרים.

עונש המאסר של שלושים חודשים שהוטל על כל אחד מהמערערים, גם הוא על פניו אינו נראה כממצה עימם את הדין נוכח חומרת המעשים שביצעו ותוצאותיהם הקשות.

בהינתן כל אלה, אין עניינם של המערערים נמנה על החריגים בהם תעכב ערכאת הערעור את ריצוי עונש המאסר.

עם זאת, לאור גילו של המערער 2, שהיה קטין בעת ביצוע המעשים והגשת כתב האישום, יש לקבוע את מועד הדיון בערעור לא יאוחר מתום חודש ספטמבר השתא.

בכפוף לכך – אני דוחה את הבקשה.