ע"פ 4263/98 לואבנה בולוס נ. מדינת ישראל

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצועו של גזר דין של בית המשפט המחוזי נצרת (כבוד השופטת נ' דנון) שגזר את דינו של המבקש לשלוש שנות מאסר בפועל, בניכוי מחצית תקופת "מעצר הבית", למאסר על תנאי ולקנס כספי.

עמו יחד הרשיע בית המשפט בדין ארבעה נאשמים נוספים שביצעו את העבירות נשוא ההרשעה יחד עם המבקש, והטיל עליהם עונשים שונים. על אחד מהם לא הטיל בית המשפט מאסר בפועל ונימק זאת בכך שלנאשם זה אין עבירות קודמות כלל וכי ראוי לתת לו הזדמנות נוספת, מה עוד שהוא נשוי ואב לחמישה ילדים והיה הפחות תוקפני מבין החמישה וגם הודה שתקף את השוטרים אם כי טען שהתאמץ להפריד בין הארבעה לבין השוטרים.

המבקש הוא היחיד המבקש עיכוב ביצוע המאסר במסגרת ערעור שהגיש על הכרעת הדין ועל גזר הדין.

2.המבקש הורשע יחד עם האחרים בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, כאשר שוטרים שניסו לעוצרם בנוסעם במכונית שנזרקה ממנה - תוך כדי נסיעה - חבילת סם, הותקפו על ידי נוסעי המכונית ונדרשה לשוטרים תגבורת משטרתית כדי להתגבר על המתפרעים התוקפים.

התפרעותם נמשכה גם בתחנת המשטרה לאחר שהובאו אליה.

3.טענת הסניגור המלומד היא כי הכרעת הדין לוקה בפגם יסודי, בעטיו יש סיכויים טובים לערעור. הפגם הוא - לטענתו - התייחסות כוללנית וגורפת לכל הנאשמים מבלי להתייחס לחלקו של כל אחד. על כך יושב, כי אין לך מקרה קלאסי יותר למבצעים בצוותא מאשר תקיפה של קבוצת נוסעי המכונית את השוטרים שניסו לעוצרם לאחר שנזרקה מתוך המכונית חבילת סם. בית המשפט צדק בהגדירו את הנסיבות כהתנהגות אלימה ופוגעת מצד כל הנאשמים כלפי השוטרים ואין נפקא מינה אם אחד מהם נקט באלימות יתר והאחר באלימות פחותה ואין נפקא מינה אם לא תכננו את הדברים מראש וההתפרעות היתה ספונטנית ובהקשר למצב אליו נקלעו בגין הסם שנזרק.

4.לכאורה, עומדת הכרעת הדין על יסודות איתנים, בהתבססה על הראיות שהיו מקובלות על בית המשפט ועל מהימנותם של אלו שבית המשפט אימץ דבריהם וסיכויי הערעור אינם נראים לי כאלה המצדיקים דחיית ביצוע המאסר בפועל שהושת על המבקש.

5.מוסיף וטוען הסניגור כי לא היה מקום להתייחסות בית המשפט לנושא השיכרות וכי לא היתה שום הוכחה למצב של שיכרות אצל מי מהמעורבים. בית המשפט הזכיר את הנושא, בנסותו להסביר את התנהגות הנאשמים. לא היה בכך כדי להוות בסיס להרשעה או לעונש ואין להסיק מפסק הדין שהייתה לכך השפעה כזו.

6.אשר לעונש, טען הסניגור המלומד, כי העונש הוא חמור ביותר ואינו עולה בקנה אחד עם הענישה המקובלת בבתי משפט בנסיבות כאלה, ולפיכך, אם יתקבל הערעור על הכרעת הדין או על העונש, עלול אי עיכוב הביצוע לגרום לכך הוא יירצה עונש מאסר שלא היה עליו לרצות אם יתקבל הערעור.

7.הסניגור המלומד טען למרשו כל שניתן היה, אולם אינני סבורה שיש בטענותיו כדי להביא לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

בבקשה לדחיית ריצוי עונש, נקודת המוצא היא שנאשם המורשע בדין צריך להתחיל בריצוי עונשו מייד, ורק נסיבות מיוחדות, ובהן סיכויי ערעור טובים וחשש ממשי שהנאשם ירצה בפועל עונש מאסר שיתברר - אם יתקבל ערעורו - כי לא היה עליו לרצותו, מצדיקות זאת.

בענייננו כאמור, אין הנסיבות מעידות על קיומן של נסיבות כאלה.

8.המבקש נעצר ב11.12.96- והיה עצור כחודש ימים. כמו כן, הורה בית המשפט לנכות ממאסרו מחצית מתקופת "מעצר הבית" שנמשכה 14 וחצי חודשים. במילים אחרות, עונש המאסר עומד בפועל על כ28- חודשים.

נראה לי כי אם הערעור על הכרעת הדין יידחה, אין עונש כזה, בגין עבירות בהן הורשע המבקש מוגזם לכאורה.

גם נסיבותיו האישיות של המבקש ועמידתו בתנאי מעצר הבית אינם מהווים עילה מספקת לדחיית מועד רצוי העונש בגין העבירות שהיה שותף בביצוען. תקיפת שוטרים בצוותא במסגרת התפרעות בצוותא, כתגובה לניסיון למעצר חוקי, הנה חמורה ביותר, לא רק בהיותה מכוונת נגד גופו של אדם ומהווה עבירה של אלימות, אלא, ובעיקר משום שיש בה קריאת תגר על הרשות, הממלאת את תפקידה כחוק ועל סמכותם ומעמדם של שוטרים העוסקים במילוי תפקידם בהשלטת הסדר, במניעת עבירות ובלכידת עבריינים. עבירות מסוג זה מאופיינות גם בעזות מצח, בהתגרות בשלטון החוק וברמיסתו.

10.אשר על כן, נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע ריצוי המאסר שהושת על המבקש.