ע"פ 4278/07 חבקה עלי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 3.4.06, בשעות הלילה, היה המערער מעורב בתאונה שנסיבותיה היו כדלקמן: הוא נטל את רכבו של אביו, פרטי מסוג רנו 19, ללא רשות, ונהג בו אף שהוא אינו מורשה לכך. במהלך הנסיעה בכביש הגישה לכפר ג'ת, אחרי עקומה, סטה המערער שמאלה מנתיבו, עלה על שולי האספלט, חזר וסטה ימינה, נפל לתוך תעלה והתנגש בצלע הר. כתוצאה מהתאונה נגרם מותו של כמאל חמדאן, שישב במושב שמאחורי הנהג, ושלושה אחרים נפצעו, חלקם באופן קשה.

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי המערער גרם לתאונה עקב נהיגתו ללא תשומת לב לנעשה בדרך שבפניו; במהירות מופרזת; ללא שהיתה לו הכשרה מתאימה, ובקלות דעת שמקורה בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתה של תאונה.

המערער הודה בעובדות שיוחסו לו, ובהסכמת בא-כוחו דאז הורשע בעבירות הריגה ושימוש ברכב ללא רשות, לפי סעיפים 298 ו-413ג לחוק העונשין. כמו כן, הורשע המערער בעבירות של נהיגה ללא רישיון, ללא ביטוח תקף, במהירות מופרזת ובלתי סבירה, וכן בסטייה מנתיב הנסיעה.

על כל אלה נדון המערער לשלוש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, קנס בסך 30 אלף ש"ח, והוא נפסל מלקבל רישיון נהיגה במשך 15 שנים.

בערעור המופנה כנגד חומרת גזר הדין, נטען כי ראוי להקל בעונשו של המערער מכל אחד מהטעמים הבאים: התאונה התרחשה בטרם מלאו לו 18 שנים; הוא הודה, הביע חרטה ונטל על עצמו אחריות למעשיו; בעקבות התאונה התדרדר מצבו הנפשי והוא נזקק לטיפול פסיכולוגי; הוא גויס לצה"ל, ובעקבות שליחתו אל מאחורי סורג ובריח הוחלט לשחרר אותו מן השרות.

אין בידינו להיעתר לערעור. התאונה הקשה בה היה מעורב המערער, היא ראייה מוחשית ביותר לתרומתו של מה שמכונה בפי הבריות "הגורם האנושי" לקטל הנמשך בדרכים. לא די לנו ברשלנותם של נהגים שהורשו לנהוג ברכב מנועי לאחר שעברו הכשרה מתאימה, וכבר אנו נתקלים בתאונות רבות בהן היו מעורבים נהגים לא מורשים ונעדרי יכולת להתמודד עם מצבים המזדמנים בדרכו של נהג כמעשה של יום יום. מטבע הדברים, מתקשים גורמי האכיפה למגר תופעה זו, הואיל ובדרך כלל הם עומדים עליה רק לאחר שהנהג ביצע עבירה נוספת. על כן, נראה כי במצב זה שוב אין מנוס מלהשתמש בגורם הרתעה אחר, וכוונתי לרמת הענישה הנוהגת בבתי המשפט, כדי לגרום לנהגים מסוגו של המערער להרהר הרהור נוסף בטרם יאחזו שנית בהגה. המערער, שלא הקפיד עם עצמו, גרם בנהיגתו למותו של אדם ולפציעתם של אחרים, וזו תוצאה אותה היה יכול למנוע בנקל לו רק הקפיד לקיים את החוק. על כן, לא מצאנו בעונש שהושת עליו חומרה כלשהי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.