ע"פ 431/05 חנן ידגרוב נ. מדינת ישראל

השופטת ע' ארבל:

1.המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים צ' סגל, י' צבן וח' בן-עמי) בעבירות של ייצור נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק ) ; ניסיון לסחור בנשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(ב)(2) לחוק בצירוף סעיף 25 לחוק ; נשיאה והובלת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק. הנאשם זוכה מחמת הספק מעבירות של ניסיון לסייע לאויב במלחמה, עבירה לפי סעיף 99 לחוק בצירוף סעיף 25 לחוק, וייצור נשק וסחר בו, עבירה לפי סעיף 144(ב)(2) לחוק.

2.העובדות בהן הורשע המערער, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט, הינן כדלקמן: המערער ניהל משא ומתן עם סוכן משטרה סמוי למכור לו כלי נשק שונים ולבסוף סוכם בין השניים כי המערער ימכור לו מטען של חומר נפץ, עבורו ביקש המערער תמורה בגובה של 25,000 ש"ח. המערער ייצר בעצמו את מטען החבלה במשקל של 3 קילוגרמים, הניתן להפעלה בשלט רחוק. המערער הוסיף למטען ברגים ומסמרים רבים ומכרו לסוכן המשטרתי כשהוא מדריכו כיצד יש לחבר את הסוללה למטען וכיצד להפעיל המטען. הסוכן המשטרתי העלה אפשרות כי המטען יוטמן באוטובוס. בביתו של המערער נמצא ציוד המהווה פוטנציאל לייצור מטענים נוספים.

המערער נידון על ידי בית המשפט המחוזי לשמונה שנות מאסר, מתוכן 7 שנים לריצוי בפועל ושנה אחת על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירות על הוראות סעיף 144 לחוק.

הערעור מתייחס לחומרת העונש שהושת על המערער.

3.בא-כוח המערער ביקש להבהיר, כי חרף העובדה שהמערער הורשע במספר עבירות, הרי שלמעשה מדובר בעסקת נשק אחת ובמטען אחד אותו הכין המערער עבור הסוכן המשטרתי. הייצור, הנשיאה והסחר בנשק, עבירות בהן הורשע, מתייחסות כולן למעשה לאותו מטען בודד, לאותו אירוע בודד. עוד הדגיש הסנגור את זיכויו של המערער מן העבירות החמורות יותר שיוחסו לו בכתב האישום. לדבריו, המערער הינו אדם נורמטיבי שאינו משתייך לעולם העברייני. המערער הביע חרטה אמיתית על מעשיו, שהינם תולדת המצב הכלכלי הקשה בו הוא נתון ואשר גרם לו להתפתות לקבלת כסף בתמורה למטען שיכין. עוד הודגש מצבו הנפשי הקשה של המערער. הסנגור טען כי גזר הדין מחמיר הוא יתר על המידה, גם אם מביאים בחשבון את מגמת ההחמרה בענישה בגין עבירות נשק, וקיים פער ניכר בין העונש שנגזר על מרשו לבין הענישה במקרים דומים אחרים שייתכן ונסיבותיהם חמורות יותר. הסנגור הציג אסמכתאות שונות לטענה אחרונה זו.

4.ב"כ המדינה פירט בטיעונו ארבעה גורמים המצביעים לטענתו על חומרה מיוחדת במקרה זה: האדישות שגילה המערער לקיפוד חיי אדם ; העובדה שהמערער הוסיף למטען מסמרים וברגים על מנת להבטיח את פגיעתו המוגברת של המטען, דבר המצביע על מוטיבציה להגדיל את היקף הנפגעים ; הרשעתו הינה בסחר בנשק עם פוטנציאל הרס מיידי ; המערער עצמו ייצר את המטען, דבר המהווה כשלעצמו נסיבה לחומרה.

5.שקלנו את טיעוני הצדדים, עיינו בחומר שהוצג לנו ובתסקיר שירות המבחן. לא מצאנו כי יש מקום להתערב בעונש שהושת על המערער. המקרה הינו יוצא דופן בחומרתו ובסכנה הנשקפת ממעשיו של המערער. ייצור המטען על ידי המערער, אדישותו של המערער לאפשרות ההרס והפגיעה הקטלנית שיכולה הייתה להיגרם משימוש במטען חבלה המכיל 3 קילוגרמים של חומר נפץ אליו הוסיף ברגים ומסמרים להעצמת הפגיעה, כמו גם ההדרכה שנתן לסוכן המשטרתי כיצד להפעיל את המטען, כל אלה הופכים את עניינו למפליג בחומרתו ולשונה ממקרים אחרים של סחר בנשק ונשיאת נשק, בהם נפסקו עונשי מאסר קלים יותר.

נסיבותיו האישיות של המערער, כפי שפורטו בהרחבה על ידי סנגורו, אינן יכולות לסייע לו. מכירת מטען חבלה תמורת בצע כסף אינו יכול בשום אופן להוות נסיבה לקולא. נהפוך הוא. מי שמוכן למען האינטרס האישי, החומרי שלו לסכן חייהם של אחרים חפים מפשע, בידעו כי המטען עשוי להיות מופעל בכל רגע, אינו יכול להינקות בהבעת חרטה. היעדר הרשעות קודמות גם הוא אין בו כדי לסייע באופן משמעותי כשעל כף המאזניים מוטלים מעשים שחומרתם כה כבדה, שהאטימות המשתקפת מהם משוועת. בדין קבע בית המשפט המחוזי כי מידת העונש נגזרת מפוטנציאל הסיכון הרב הטמון בנשק נשוא העבירות. נוסיף, כי במיוחד אמורים הדברים על רקע ימים שבהם השימוש במטען חבלה הינו בגדר חשש ממשי.

מהטעמים האמורים דין הערעור להידחות וכך אנו עושים.