ע"פ 4354/10 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום ברמלה (השופטת ז' בוסתן ) מיום 2.6.2010, שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת"פ 3776/04.

1.

ביום 26.11.2006 הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בבית משפט השלום ברמלה (השופטת בוסתן ) בעבירה של מעשה מגונה תוך שימוש בכוח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בשלב הטיעונים לעונש הוכן תסקיר נפגע בעניינה של המתלוננת במסגרתו התברר כי היא מאושפזת בבית-חולים פסיכיאטרי. בעקבות זאת, ביקשה ההגנה לקבל לידיה את תיקה הפסיכיאטרי של המתלוננת. השופטת בוסתן דחתה את הבקשה, בקובעה כי אין רלוונטיות לחומר הפסיכיאטרי שכן אין בתסקיר כל ניסיון לקשור את מצבה הנפשי של המתלוננת לאירוע בגינו הורשע המערער; ומאחר שעולה מהתסקיר שאין כל תיעוד המצביע על בעיה נפשית אצל המתלוננת עובר לאותו אירוע. בהמשך, גזר בית משפט השלום את דינו של המערער ל-10 חודשי מאסר בפועל ו-11 חודשי מאסר על תנאי. המערער ערער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי במחוז המרכז, ובמסגרת הערעור השיג גם על החלטתו של בית משפט השלום שלא להתיר עיון במסמכיה הרפואיים של המתלוננת. בהחלטתו מיום 14.5.2008 קבע בית המשפט המחוזי כי יש להחזיר את התיק לבית משפט השלום על-מנת שיעיין בתיקה הרפואי של המתלוננת ויחליט אם יש מקום להעביר חומר מתוכו לצדדים. התיק הוחזר אל השופטת בוסתן אשר עיינה בחומר הפסיכיאטרי וקבעה כי אין בתיעוד הרפואי חומר שיכול לסייע למערער בהגנתו, נוכח העובדה שהמתלוננת אושפזה לראשונה כחצי שנה לאחר האירוע נשוא כתב האישום.

2.

בדיון נוסף שהתקיים בעניין זה בבית המשפט המחוזי, נקבע כי החומר הרפואי יועבר לידי בא-כוח המדינה על-מנת שיגבש עמדה ביחס לבקשת המערער להעביר את החומר למומחה מטעמו. בעקבות החלטה זו, ולאחר בחינת החומר, החליט בא-כוח המדינה למוסרו להגנה, ובהמשך הוכנה חוות דעת בעניינה של המתלוננת על-ידי מומחה מטעם ההגנה, ד"ר זלצמן, אותה ביקש המערער להגיש כראיה נוספת בערעור. בהחלטתו מיום 6.1.2010, קבע בית המשפט המחוזי כי חוות הדעת תתקבל כראיה נוספת, אך הוסיף כי יש לאפשר לבא-כוח המדינה, אשר התנגד לקבלת חוות הדעת כראיה, לחקור את המומחה חקירה נגדית. לפיכך, הוחלט להחזיר את התיק לבית משפט השלום. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי:

"בית המשפט קמא ישקול את ההשלכה שיש לראיה הנוספת, ולראיות נוספות שתתקבלנה על ידו, במידה ותתקבלנה, בקשר אליה, על תוצאת הכרעת הדין. המזכירות תעביר התיק מיידית לבית משפט קמא (כב' השופטת בוסתן) על מנת שתקבע מועד סמוך, ככל הניתן, להמשך הדיון בראיה הנוספת".

3.

בהתאם להחלטה זו, הוחזר התיק לבית משפט השלום ונקבע לתזכורת ליום 2.2.2010, בפני השופטת בוסתן . בדיון שהתקיים במועד זה ציין בא-כוח המערער כי בכוונתו להגיש בקשה לפסילת המותב, ואולם בפועל הוגשה הבקשה רק ביום 26.5.2010, בסמוך למועד שנקבע לעדותו של ד"ר זלצמן (להלן: בקשת הפסלות ). בבקשת הפסלות נטען כי דעתו של בית המשפט ננעלה זה מכבר, הן ביחס לחוסר הרלוונטיות של תיקה הרפואי של המתלוננת להגנתו של המערער והן ביחס למהימנות המערער. משכך, נטען כי השופטת לא תוכל להכריע בלב פתוח בהשפעתה של חוות הדעת מטעם ההגנה על הכרעת הדין. כן נטען, כי המקרה הנוכחי הוא מקרה חריג המצדיק את העברת הדיון למותב אחר, נוכח החשש למשוא פנים המתעורר בו ולמען מראית פני הצדק. ביום 2.6.2010 דחתה השופטת בוסתן את בקשת הפסלות. בהחלטתה קבעה השופטת, כי חוות הדעת האמורה, שהיא אשר תעמוד למבחן במסגרת הדיון בפניה, לא עמדה עד כה לדיון או להכרעה ובית המשפט לא הביע ביחס אליה כל דעה. הדיון בחוות דעת זו, נקבע, איננו מצריך הידרשות מחדש לשאלות של מהימנות.

4.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפני, בו חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסלות ומדגיש כי החלטותיה השונות של השופטת, בעניין היעדר הרלוונטיות של המסמכים הרפואיים, מעידות על-כך שדעתה ננעלה, כמו-גם על היעדר אמון בעדותו של המערער. בתגובתה לערעור מיום 15.8.2010, טענה המשיבה כי אין חשש למשוא פנים בהתחשב בכך שהשופטת טרם עיינה בחוות הדעת, לא כל שכן שלא קבעה דבר לגביה; וכי מראית פני הצדק דווקא מהווה נימוק לאי פסילת המותב, נוכח התמשכותם של ההליכים עד כה. עוד נטען, כי היה על המערער להעלות את טענותיו ביחס למותב עוד בדיון בפני בית המשפט המחוזי, שקבע במפורש כי התיק יוחזר אל השופטת בוסתן .

5.

לאחר שעיינתי בחומר שלפני, ומששקלתי את טענות המערער, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כבר נפסק לא אחת כי דבר יום ביומו הוא שערכאת הערעור מחזירה את התיק לשמיעה לאותו שופט אשר שמע עדים ואף קבע לגביהם ממצאי מהימנות, וחזקה על שופט מקצועי שיוכל לדון מחדש בתיק ללא משוא פנים. כך במיוחד כאשר ערכאת הערעור קבעה במפורש כי התיק יוחזר לאותו שופט (ראו, לדוגמא: ע"פ 75/98 יהודה עציון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.4.1998); ע"פ 7724/02

צבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.10.2002)). כן נפסק בעבר, כי פסיקה קודמת באותו עניין אינה מגבשת, כשלעצמה, את עמדת השופט ויש להראות כי בהליך הנוכחי אין השופט פתוח לשכנוע (ראו, למשל: ע"פ 226/10 שירותי אשכנזי אילת בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.1.2010)). בנסיבות המקרה דנן, אכן קבעה השופטת בעבר כי החומר הרפואי בעניינה של המתלוננת אינו רלוונטי, אולם כעת תונח בפניה לראשונה חוות דעת מומחה המציגה תשתית עובדתית שונה מזו שבהסתמך עליה הכריעה בעבר. בנסיבות אלה, ובהתחשב בעובדה שמ דובר בעניין נפרד שלא נדון עד כה בפני בית משפט השלום ואף אינו נוגע למהימנות העדים, אני סבורה כי יש ליתן תוקף לדברי השופטת לפיהם תוכל לשפוט בעניין תוך פתיחות לשכנוע וללא כל חשש למשוא פנים. לפיכך, לא שוכנעתי כי קיימת תשתית אובייקטיבית במקרה הנדון לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים. זאת ועוד; כפי שציינה המשיבה בתגובתה לערעור, במקרה דנן אף מראית פני הצדק מטה את הכף לטובת הותרת המותב הנוכחי על כנו וקיום דיון בראיה הנוספת בהקדם, נוכח העובדה שמ דובר בעבירה שבוצעה בשנת 2004 ובהתחשב במצבה הנפשי של המתלוננת.

אשר על כן, הערעור נדחה.