ע"פ 4396/98מאג'ד הייב נ. מדינת ישראל

המערער בע"פ 4396/98 נהג רכב בתוך שיירת כלי רכב. הוא עבר מנתיב נסיעתו אל הנתיב שמשמאלו במטרה לעקוף את הרכב שלפניו. אלא שהדרך שלפניו לא היתה פנויה ובטרם עלה בידו להשלים את העקיפה פגע רכבו ברכב שבא לקראתו. נהג הרכב האחר איבד את השליטה על הגה מכוניתו. עקב כך התנגש בעוצמה רבה בחזית הרכב שנע בשיירה מאחורי רכבו של המערער. המערער, בין שהשתהה לרגע קט ובין שלא השתהה, נטש את זירת התאונה ונסע לביתו. תוצאות התאונה, לה גרם המערער, היו מחרידות: אשתו ושניים מילדיו של נהג המכונית הנפגעת ניספו. הנהג וילדו השלישי נפצעו, כשלילד נגרמת פגיעה אנושה. גם נהג הרכב שלקראתו סטתה המכונית ואשה שנסעה עמו נפצעו.

בשל פרשה זו הואשם המערער, והורשע לאחר שמיעת ראיות, בסדרת עבירות שהעיקריות שבהן: הריגה, בניגוד לסעיף 298 לחוק העונשין, והפקרה לאחר פגיעה בניגוד לסעיף 64א(א) ו-(ב) לפקודת התעבורה. נגזרו עליו חמש שנות מאסר, שנתיים מתוכן מאסר בפועל. כן נפסל מלהחזיק ומלקבל רשיון נהיגה למשך חמש-עשרה שנה. המערער השיג בפנינו על צדקת הרשעתו ועל חומרת עונשו. המדינה (בע"פ 4456/98) מערערת לפנינו על קולת עונש המאסר.

סניגורו המלומד של המערער קיווה לשכנענו, כי נסיבות האירוע אינן מבססות אשמה בעבירת הריגה. לדידו, מן הדין היה להרשיע את המערער בעבירה של גרם מוות ברשלנות. אין בידנו לקבל טיעון זה. טיעונו של הסניגור התבסס על הנחות עובדתיות שבחלקן הינן שונות מן המימצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי. איננו צריכים להכריע בשאלה אם גם על יסוד התשתית אותה מבקש הסניגור להניח היה מן הדין להשאיר בעינה את הרשעת המערער בעבירת הריגה. די לנו כי נקבע, כי מימצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, בהנחה כי אין מתערבים בהם, מבססים אשמה זו. ואכן, חרף ניסיונותיו של הסניגור להשיג על מימצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, לא ראינו יסוד להתערב בהם. בפני בית המשפט נמצאו ראיות מספיקות לביסוס המימצאים הללו ולא מצאנו יסוד לקבוע כי בית המשפט שגה בקביעתם.

הוא הדין באשר להרשעת המערער בעבירת הפקרה לאחר פגיעה. גם המערער לא חלק כי הבחין שגרם לתאונה, ובכל זאת נסע מן המקום. נראה לנו כי נסיבותיה של התאונה הניחו בסיס איתן לקביעת בית המשפט המחוזי, כי המערער הסתלק ממקום האירוע למרות שידע כי עשויים להיות נפגעים כתוצאה מן התאונה אותה גרם.

לא ראינו, אפוא, יסוד להתערב בהרשעת המערער באיזו משתי העבירות האמורות, ויצוין כי הערעור סב רק על ההרשעה בעבירות אלו.

ערעור המדינה על קולת עונשו של המערער נראה, על-פניו, מוצדק. בצדק טענה לפנינו באת-כוח המדינה כי הגורם, תוך מחשבה פלילית, להריגת שלושה אנשים ולפציעתם של אנשים נוספים, ומוסיף חטא על פשע בהסתלקות ממקום התאונה, ראוי להיענש בחומרה יותר גדולה. ביחס למערער מתקיים טעם נוסף לחומרה, והוא שעברו כנהג לוקה בעבירות תעבורה רבות, מהן עבירות שיש בביצוען משום סיכון ביטחון המשתמשים בדרך. למרות מה שאמרנו, ולא בלי היסוס, החלטנו להימנע מהחמרה בעונש המאסר שנגזר על המערער.

בנוסף לטעמים שהניעו את בית המשפט המחוזי להקל בעונשו של המערער (התנדבותו לשירות בצה"ל, תיפקודו התקין בחברה ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות המכבידות) רואים אנו להתחשב לקולה גם בעובדה שבעקבות שחרורו בערובה, לאחר כמאה ימי מעצר, בילה המערער לא פחות מארבעה-עשר חודשים ב"מעצר בית" מלא, כמחצית מן התקופה האמורה בהמתנה להכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי. עינוי הדין שנגרם לו היה חמור במיוחד על רקע העובדה כי מעיקרה נעצר, ואחר-כך הוגבל לתחומי ביתו, בין היתר בשל האשמתו בעבירה של שיבוש הליכי משפט, עבירה שממנה זוכה. נראה לנו, כי בהצטרפם לנימוקי השופט המלומד, להקלה בעונשו של המערער, יש בטעמים אלה כדי להכריע את הכף לצד זכות.

אשר על כן הננו מחליטים לדחות את שני הערעורים.